מחנכים ומתחנכים בגאווה - על חינוך מיני להטב"י בבתי הספר

אם יש דבר אחד שלא השתנה כבר שנים רבות, וכנראה גם לא ישתנה בזמן הקרוב, הוא שבית הספר הוא מקור לידע. בעידן האינטרנטי שלנו ניתן להתווכח על האם הוא המקור הטוב ביותר, אך לא ניתן להתווכח על כך שהתכנים אליהם נחשפים תלמידים על פי חוק הם תכנים שיישארו עם התלמידים גם בהמשך. אז אולי לא כל מי שיעברו דרך שערי בית הספר ידעו להסביר את המטאפורות המורכבות בשיריו של נתן אלתרמן, או לחשב אינטגרל מסובך, אבל דווקא החוויות שמחוץ לשיעורים הפורמאליים הן אלו שנשארות. בית הספר הוא קרקע פורייה לחינוך הדור החדש שקם לערכים, לדרך ארץ ולאהבת האדם. זהו תפקידו של בית הספר לטפח ולקדם את ערכי המוסר. בעולם שלומד לקבל את הקהילה הלהט"בית, כחלק מהנורמה החברתית ואת יכולת חברי הקהילה להקים משפחה, מן הראוי שבית הספר ישקף זאת. עם זאת, נדמה כי בבתי הספר טרם עלו על הנוסחא המנצחת כדי להעלות את העניין לסדר היום.

במאי 2011 פרסם משרד החינוך לראשונה בתולדותיו מסמך הקורא למנהלי בתי הספר לציין את יום ההבנ"ה (היום הבינלאומי נגד הומופוביה) וגם לערוך פעילויות שנוגעות להומופוביה ולאלימות. זאת, במטרה ליצור סביבה תומכת ומוגנת עבור נערים ונערות להט"ב שנמצאים במסגרת החינוכית. בחוזר המנכ"ל גם הוצעו אפשרויות שונות למקורות מידע – השירות הפסיכולוגי-ייעוצי (שפ"י) או ארגונים כגון איגי או חוש"ן. עם זאת, בפועל, חוזר המנכ"ל של משרד החינוך היה קול קורא במדבר. שילוב של היעדר תקציב יחד עם חוסר הכשרה של מורים הותיר את הקריאה כהצהרה בלבד, ויוזמות לא קרמו עור וגידים. מורים, מסיבות שונות, נרתעים מהכנסת הנושאים אל הכיתה.

במקרים אלו ארגונים כגון איגי וחוש"ן פועלים על מנת לסייע בחשיפת התכנים בפני התלמידים על ידי מערך של תוכניות בנויות שניתן פשוט להזמין ולהכניס לשיעור. איגי, למשל, מפעילה תוכנית שבה מתנדבים בשנת שירות מדריכים בבתי ספר בתל אביב לאורך שנה מלאה. ארגון חוש"ן מביא אל בתי הספר ברחבי הארץ להט"בים שמשתפים את סיפורם האישי אל מול התלמידים. המפגש הישיר הזה בין התלמידים לבין חברי הקהילה משמש ככלי לשבירת הקרח – הוא נותן פנים ודמות אל הקהילה שנראית רחוקה עבור חלק מהתלמידים. עבור התלמידים הלהט"בים מדובר במפגש שמאשר להם כי הם אינם לבד.

עם זאת, גם ארגונים אלו לא מקבלים מספיק במה. בתי הספר, שמוגבלים במידה מסוימת בפעילויות החוץ-מסגרתיות שלהם, נוטים להעדיף תכנים של מניעת אלכוהול, סמים וכדומה, בניגוד לתכנים של חינוך להט"בי. היעדר התקציב ההולם, בנוסף, גורם במקרים רבים לתעדוף פעילויות אחרות על חשבון הפעילויות לחינוך הנוגע לקהילת הלהט"ב.

חרף היעדר התכנים הלהט"ביים מתוכנית הלימודים, ישנם אזכורים כאלו ואחרים בנוגע לזהות הלהט"בית. האזכור העיקרי הוא במסגרת התוכנית "כישורי חיים", תוכנית חובה הפועלת לאורך כל שנות הלימודים ועיקרה הוא קבלת השונה, פיתוח סובלנות לאחר וגילוי אמפתיה ואחריות חברתית מגיל צעיר. נושא הקהילה וקבלתה נכלל בפרקי הלימוד: תחילה, בכיתה א', התלמידים נחשפים למבני משפחות שונים, כולל משפחות חד מיניות. בכיתה ז' ישנה נגיעה עקיפה בנושא בפרק שעוסק בהטרדות מיניות. בכיתה ח', בפרק שעוסק במצבי מצוקה, הצוות מחפש ומאתר בני נוער במצוקה, דבר שבין היתר כולל את אלו שבמצוקה עקב גיבוש זהות ונטייה מינית. בכיתה ט' יש עיסוק ישיר בנושא זהות מינית להט"בית, דרך מפגשים שעוסקים במיניות ובאיידס, נושא הרלוונטי לא רק לקהילת הלהט"ב.

על הנייר מדובר ביוזמה טובה, שמחייבת את בתי הספר לדון בנושא לפחות במספר מקרים, אך בפועל התוכנית בכלל, ובפרט החלק שעוסק בקהילה הגאה, איננה מיושמת בבתי הספר. ב-2010 פורסם כי רק 60%-70% מבתי הספר הממלכתיים אכן מיישמים את התוכנית, וגם כאשר התוכנית מיושמת, לעיתים ההורים מפעילים לחץ על מנת להשמיט את החלק שעוסק בקהילה הגאה. בנוסף לכך, בבתי ספר דתיים, מועברים אפילו פחות תכנים שעוסקים במיניות כתוצאה מההשקפה הדתית.

העובדות הללו גרמו לכך שעיקר הפעילות הלהט"בית בבתי הספר מגיעה מארגונים חיצוניים. איגי, שהוא הארגון הלהט"בי הגדול ביותר בארץ, מוכר על ידי משרד החינוך, ועל כן מאפשר לנערים להצטרף אליו לשנת שירות. איגי אף מציע הרצאות ותוכניות לימודים, כגון תכנית ניר, המעודדת את השיח העוסק בקבלה, בשוויון ובסובלנות. זאת ועוד, בשנים האחרונות תכנית ניר הפכה לאופציה בתוכנית המעורבות החברתית, שעל פי הרפורמה של משרד החינוך מחייבת את תלמידי כיתה י' למכסת שעות התנדבות כחובה אקדמית לקבלת תעודת בגרות מלאה. בתוכנית זו, זוג מדריכים מנחה ומלווה את התלמידים בפרויקט במתכונת שבועית. הפרויקט כולל דיון בנושאים הקשורים למרחבים החברתיים של הנוער, ובפרט על קונפליקטים וסוגיות מין, מגדר ומיניות שנוגעות לחייו של הנוער במרחבים החברתיים הללו. פרט לזאת, איגי מציע גם הרצאות חוץ עבור מורים ואנשי סגל על מנת לסייע להם בטיפול בנוער להט"בי.

בתאריך 21 בפברואר 2017, התכנסה ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת לדיון מיוחד לציון יום הקהילה הגאה בכנסת, שמטרתו היא יצירת מרחב מוגן לנוער להט"ב במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה. יושבת ראש הועדה, מירב בן ארי, ח"כית מטעם מפלגת "כולנו" ציינה כי מדינת ישראל, לראשונה בתולדותיה, תקצה תקציב לארגונים שעבדו בהתנדבות בבתי הספר על מנת למגר את תופעת ההומופוביה וגם לסייע לנוער להט"בי במצוקה. בפנייה לנציגי הארגונים השונים שנכחו במפגש הועדה אמרה בן ארי: "אנחנו העברנו בתקנה מיוחדת ישירות מהאוצר לחינוך מיליון וחצי שקלים אני מאוד מקווה ש'תבזבזו' אותם על בתי ספר ואני מאוד מאוד מקווה שבזה נוכל להתחיל לתת לתלמידים ולתמידות להט"בים מרחב בטוח יותר בתוך בית הספר".

איריס מנדה בן יעקב, הממונה על חינוך למיניות במשרד החינוך, הסבירה כי על מנת שארגון יוכל להציע פעילות מטעם משרד החינוך, עליו להיות רשום במערכת ולעמוד בקריטריונים של משרד החינוך. הקריטריונים נועדו לוודא שהפעילות עולה בקנה אחד עם מדיניות המשרד. למשל, ארגון שדוגל בהמרה לא יוכל להיכנס לרשימת הפעילויות המומלצות מטעם משרד החינוך, שכן טיפולי המרה הם בניגוד למדיניות המשרד.

בישיבה השתתף גם דן סלייפר, מורה לאזרחות ולפיזיקה בתיכון בליך שבמרכז הארץ. דן סיפר כי בסוף כל מחזור שבו הוא מחנך ניגש אליו תלמיד שאומר לו שהוא לא הרגיש בנוח לצאת מהארון בזמן הלימודים בתיכון. עקב כך הוא החליט לנקוט ביוזמה אישית שלו בשם "סייף-זון" (אזור בטוח). ביוזמתו, כל איש צוות בבית הספר עצמו שהרגיש שהוא מסוגל לתת תמיכה כלשהי לנוער להט"בי או לבני נוער שמתחבטים בזהותם, קיבל מדבקה של "סייף-זון", והיה תולה אותה במשרד. מקבלי המדבקה עוברים הדרכה ומשמשים כאוזן קשבת לתלמידים בתוך המערכת.

תלמידו לשעבר של סלייפר, יובל סיני, השתתף אף הוא בדיון. בעת הדיון הסביר כי הוא סבור כי שיחות פתוחות הנוגעות לקהילה הגאה בבתי הספר יהיה מה שיביא את השינוי בנוגע ליחס של בני הנוער כלפי הקהילה הגאה. "אם יגיעו מורים ומחנכים מקהילת הלהט"ב שיהיו מחוץ לארון, אם תהיה הסברה נכונה וחינוך לקבלה כבר מגיל קטן בבית הספר היסודי, זה יוכל מאוד מאוד להשפיע בטווח הארוך. אם תלמיד בכיתה ג' יבין שהוא לא יכול להשתמש במילה "הומו" ובמילה "לסבית" כביטוי גנאי, הוא לא יעשה את זה עד לשארית חייו, גם הוא וגם חבריו." הוא אומר. "כמו כן, במהלך ארבע השנים בהן אני מקבל שיעורי חינוך מיני מיוחדים במסגרת בית הספר, לא היה ולו משפט אחד על אהבה חד מינית ויחסים חד מיניים. זאת אומרת שגם החינוך המיני של משרד החינוך מחנך אותנו כאילו היחסים הנורמטיביים היחידים שקיימים הם יחסי הטרו-סקסואליים".

אמנם העברת הכספים הללו היא צעד מבורך, יש להמתין ולראות האם שינוי אכן מתרחש. דהיינו, אם המימון לפעילויות של הארגונים הללו אכן יעודד בתי ספר להזמינם אל התלמידים שלהם, ואם אכן יתקיים השינוי. והכי חשוב, אם, ממש כמו המהפכה שיצר החינוך לשמירת פרחי הבר והטבע, החינוך יחלחל מהתלמידים אל ההורים בבית ויעביר מסר חשוב לחברה כולה. אולי אופטימיות שכזאת גובלת בתמימות, אך ללא ספק, העובדה כי מתקיימים דיונים בנושא גם בבית המחוקקים, וגם העובדה שעולים פתרונות ממשיים שמכוונים אל הכיוון הנכון – כל אלו מפיחים תקווה בדור שלם שיגדל להיות צודק ושוויוני יותר מהדורות שלפניו.