מעבר לתוכן

חיפוש בפורומים

Showing results for tags 'פריקה'.



More search options

  • חיפוש לפי תגיות

    כדי לשמור תגית יש ללחוץ על מקש האנטר
  • חיפוש לפי מחבר/ת

סוג תוכן


לוחות שנה

אין תוצאות להציג.

פורומים

  • פורומים יעודיים
    • על סדר היום
    • סתם כי בא לי לדבר
    • קבלת הורים
    • טרנסג'נדרס ומגדר
    • פורום (לא) לנשים בלבד
    • פורום (לא) לגברים בלבד
    • פורום בי פאן פולי
    • המקום לומר את המילים
    • פורום א-מיניים
    • מוסיקה
    • לבריאות!
    • מהבקו"ם ועד לחפש"ש
    • פינת יצירה
  • פורומים קבוצתיים
    • קבוצות הדתיים והדתיות
    • אזור צפון
    • אזור מרכז
    • אזור דרום
    • אלנה አለነ - הקבוצה האתיופית של איגי
    • ألوان - مجموعة الشبيبة العربية المثلية - פורום אלוואן - קבוצת נוער ערבי להט"בי
  • משוב לאיגי
    • משוב לאיגי
  • מתכונת קיץ
  • חדשות ועדכונים

חיפוש בתוך...

חיפוש תוצאות אשר...


תאריך יצירה

  • החל מתאריך

    עד תאריך


תאריך עדכון

  • החל מתאריך

    עד תאריך


סינון לפי...

תאריך הצטרפות

  • החל מתאריך

    עד תאריך


קבוצה


Facebook


MSN


Skype


ICQ


Yahoo


AIM


אתר הבית


מיקום


תחביבים


תאריך לידה

בין אל

נמצאו 8 תוצאות

  1. כדאי שאני אעשה הסבר קטן על המצב הנפשי שלי, אני גם אסביר את זה בשלבים יש את הרמת קיצון שאני מגיע אליה בעיקר בכנסים או בחברת החברים הכי טובים שלי, אז אני אנרגטי ושמח והכל טוב, אבל זה רגעים קצרים שלא נמשכים הרבה זמן בבית ספר אני יותר מווכת, אני מתנהג די נורמלי, קצת אדיש, לפעמים צוחק בצורה קיצונית מדי בגלל שאני מקצין בלי כוונה כדי שלא יראו את השכבות הפנימיות, אני מניח גם שחברת אנשים עושה לי טוב בבית אני פשוט ממש מדוכא, אני נשאר כל היום במיטה ומרגיש שאין לי משמעות לחיים וכל מיני דברים כאלו זאת לא הגרסה באורך מלא אבל זה מה שאני זוכר
  2. היי... אני היום בכיתה ז אני יודעת שזה גיל די צעיר להתחיל לגלות את המיניות שלי אבל אני מרגישה את זה כבר די הרבה זמן אז לפני שנה בערך התחלתי להיות מבולבלת לגבי המיניות שלי כי היה לי קראש על 3 חברות טובות [אחת אחרי השנייה] ולא אמרתי כלום לאף אחד ואחרי שהיה לי קראש על שלוש בנות האלו הדחקתי את זה לגמרי מהראש שלי כי פחדתי אם זה נכון איך המשפחה תקבל (אבא תומך בקהילה ואמא לא מאוד תומכת בקהילה) איך יקבלו אותי חברתית ואך אני אקבל את עצמי מי אני ומה אני כי אני בעצמי עדיין לא סגורה על זה ובקיצור הדחקתי את זה הכי רחוק ממני כי פשוט לא ריציתי לחשוב על זה .. וחשוב לציין שמאותה תקופה לא הרגשתי קראש על בנים כן היה לי חיבובים קטנים כאלה ל3 או 4 ימים אבל לא משהו רציני מידי כעבור שנה של הדחקות ומצב נפשי לא טוב (שלמזלי הרב ההשתפר בזכות זה שעברתי בית ספר) אחת החברות הכי טובות שלי יצאה בפני מהארון בפני וזה גרם לי לחשוב על אותה הרגשה שהייתה לי לפני שנה ואני חושבת שאני גם מתחילה לפתח רגשות אל אותה ילדה ואני ממש מבולבלת ולא בטוחה כבר לגבי כלום בי.......... מישהו יכול לתת טיפים איך לעבור את התקופה המתסכלת הזו ? והאם לספר למישהו \ להורים למרות שאני לא בטוחה ?
  3. אורח

    מבולבלת

    אני הולכת לדבר על דברים לא קלים, אבל אני חייבת לציין קודם כל שאני בטיפול פסיכולוגי ותרופתי אז אין צורך לדאוג. אני לא יודעת אם זה שאני מבולבלת על היותי ביסקסואלית זה בגלל שעברתי הטרדה בגיל 16 על ידי חבר מאוד טוב שלי באותה תקופה.. סבלתי מדיכאון אחר כתוצאה מזה, והרגשתי נורא מבולבלת ונגעלת ממגע של גברים.. אז חשבתי שאולי אני מעוניינת בבחורות. הייתה לי חברה אחר כך, והאמת לא נגעלתי מהמגע איתה ואפילו הרגשתי טוב. נפרדנו בגלל שהיא הפסיקה להתאהב בי. התאהבתי גם בבחורים אבל לא עשיתי עם זה דבר כי היה לי קשיים עם גברים תקופה ארוכה.. בגיל 19 הייתה לי שוב חברה והתנשקנו ושוב, לא הרגשתי מגעיל או נגעלתי. במשך הזמן היו לי גם בני זוג והמצב של ה"גועל" השתפר. מאז כבר שנים לא התאהבתי בבחורות, אבל תמיד יש לי פנטזיות על בחורות, ואני רואה את עצמי יוצאת עם בחורה. הטייפ שלי מאוד שונה שמדובר בבחורות או שמדובר בבחורים. כרגע אני לא יודעת מה אני רוצה, חוץ מעניין האופי והמראה, אבל אני לא סגורה אם אני מעדיפה לצאת עם בחור או בחורה. כרגע אני פשוט לא התאהבתי באף אחד, ויותר מזה, אני במצב כזה בחיים שלא יצא לי להכיר אנשים, ובעיקר אנשים מהקהילה הגאה, אז אני לא יכולה להגיד בוודאות שזה היה כתוצאה מהמשבר של ההטרדה וזה עבר, כי אני פשוט לא הכרתי בחורות שהן לא סטרייטיות או במערכת זוגית עם גבר חח אני מאוד רוצה להכיר בחורות, אבל אני גם לא רוצה לפגוע באף אחת כמובן. אבל יותר מזה, אני מאוד מבולבלת, ומנסה לטפל בעצמי. אני לא יודעת אם אני צריכה עזרה או ייעוץ, בעיקר רוצה לפרוק תודה שהקשבתם בכל מקרה:)
  4. אורח

    עזרה

    יצאתי לטיול של בני המושבים והכרנו (הקבוצה שלי) מלא אנשים ממועצות אחרות והכרנו גם מישהוא ממש נחמד שקלטתי רמיזות שהוא גיי (ושלחתי גם) וסוג של "עיניים" ואנחנו ממשיכים לדבר והוא ממש נחמד וחתיך ואני לא בדיוק של מצב להחליט אם להמשיך לנסות להכיר אותו יותר לעומק (כי אני דיי משוחד) או אולי לנסות להתחיל מערכת יחסים בגלל שהוא גר יחסית רחוק מהמועצה שלי
  5. אז לפני יומיים החלטתי לצאת מהארון בפעם הראשונה ולספר לחברה טובה שאני ביסקסואלית. אחרי תקופה ארוכה שסחבתי את זה החלטתי שהגיע הזמן לפרוק. שאמרתי סוף סוף היא קיבלה את זה ממש טוב, בהבנה ותמכה אני שמחה שבחרתי לשתף אותה זה נתן לי הרגשה טובה לגביי עצמי שיש לי עם מי לחלוק מעבר לאיגי ובאמת לנהל שיחה פנים מול פנים עם מישהו שמכיר ומבין אותי . אני רואה בצעד הזה התקדמות... לכל אלה שעוד בארון כדאי לכם לבחור בפעם הראשונה במישהו שאתם סומכים עליו ויודעים שהוא יאהב אתכם לא משנה מה, ותלכו על זה ההרגשה משחררת ומדהימה.
  6. אני כבר לא יודע מה לעשות! התסכול אוכל אותי מבפנים... אני חי בפנימייה, שם הרוב המוחלט של הילדים זורק לי הערות מגעילות מדי פעם, או סתם לא מכבד. יצא לי שם של חולה נפש... אני שונא את זה... אני כבר במצב של חצי זומבי ולא יכול לסבול יותר... בפנימייה לא טוב לי. אבל גם בבית לא! ההורים שלי לא מקבלים... אמא שלי אומרת שהתחרפנתי ואבא שלי מכחיש ומכחיש ומכחיש. כשאני מנסה לדבר איתם הם כאילו מתעלמים ממני. מתעלמים מהבעייה שנוצרה לי איתם (והייתה שם גם קודם על נושאים אחרים...) אני שונא את הצביעות של אבא שלי, שטוען שהוא ליברל ומקבל הכל, שהכי רוצה שיהיה לי טוב, ואח"כ כאני עוזר אומץ ומספר לו מי אני באמת, הוא נהיה אגואיסט ומכחיש. ביקשתי ממנו כבר להכיר בי, אבל הוא רק אמר לי :" תשכחי מזה, לא יקרה. אין מצב." אני שונא את זה! שונא! אמא שלי רק עסוקה במה השכנים יגידו. מה אכפת לי מהשכנים ההומופובים שלך?! אני הבן שלך, לעזאזל! הצוות בפנימייה לא רוצים לקבל, בגלל שאסור להם לשים אותי בחדר של בנים, בחדר לבד וכנראה שאם אני בן הם גם לא ישימו אותי עם הבנות, אז הם מעדיפים להסתיר את זה מתחת לשטיח שלהם, שחזק ומזיק יותר מהביינדר הזמני המזיק בעולם... אני לא יכול יותר! נמאס לי להחזיק את עצמי עם ססמאות לא אמיתיות! אני מרגיש רע. רע לי. לא טוב לי בכלל. יש בי הרבה אומללות ורק בגלל שאני שונה קצת אתם לא רוצים לעזור? מה קרה לכל הערכים היפים? לקבלת השונה? לקהילה הליברלית והלא-טראנסופובית?! מה קרה לכל המילים היפות?! הכל כלום. זבל. נזרק אל הפח. אני לא מאמין שזה קורה לי. עד שהעזתי לסמוך על אנשים ולצאת מהארון. בא לי למות. או לפחות להיות מבודד עם עצמי בלבד לכמה ימים ולעשות מה שאני רוצה בלי הכבלים המטופשים האלה עליי, של החברה שמסביבי וההורים. אני רוצה הורים שיקבלו אותי. אני רוצה חברים שיתמכו בי ואני מרגיש לבד... אני לגמרי לבד פה בפנימייה המעצבנת הזאת... אבל אם אני לא אהיה פה אני לא בטוח שאוכל לצאת עם בגרות... והעיקר שאבא שלי רוצה שיהיה לי טוב... אוף! למה? למה אנשים יכולים להיות כ"כ אנוכיים לפעמים?! אבא שלי רק עסוק כבר חצי שנה בלנסות לשכנע אותי שכדאי לצאת מהפנימייה... אני חושב על זה. באמת, אחרי מה שהם אמרו לי נפגעתי מאוד. "לא מתאים לנו פה טאנסג'נדר- אז תישאר בארון ותנסה להתנהג נורמאלי." כששמעתי את זה רתחתי מכעס ואני עדיין כועס. חברה דפוקה. ממשל דפוק. הכל פה ממש דפוק! אני שונא את כל הריקודים האלה שלהם, של בן עם בת ובת עם בן. אנשים חיים פה לפי נורמה שאוי ואבוי אם תנסה לגרום להם להבין שיש גם משהו אחר... אני רוצה לעזוב את הפנימייה בדיוק מהסיבות האלה. אין לי תמיכה, הכל ממוין פה לפי בנים-בנות כאילו לא יודע מה, אנשים לא יודעים לכבד, אנשים יורדים עליי, הצוות נעול ומסוגר בתוך ה"לא מתאים לנו" הדבילי הזה. ואח"כ אבא שלי בא ועוד לוחץ עליי לעזוב. וזה כאילו שבבית יותר טוב! בבית חייתי ברחובות רוב היום והלילה! אני לא יכול. אין לי לאן ללכת. אני נעול. אני רוצה להיות חופשי כבר. לא, ואין לי אפשרות לעזוב את זהבצד ולהיות מאושר, כי כדי להיות מאושר אני צריך להיות עצמי וכדי להיות עצמי אני צריך לצאת מהארון.  אני לא סובל את המשפחה שלי... זה מרגיש כאילו אני לבד וכולם צבועים מסביב... אני מטער שזה ארוך, אבל אני חייב לפרוק. אני לא יכול להחזיק את זה יותר, אני שונא את מה שקורה פה.  אני צריך כלים. אני לא יכול להיות לבד יותר... זה הורג אותי מבפנים... אני עדיין נראה שמח והכל כלפי חוץ, אבל קשה לי מאוד מבפנים... אני בעיקר כועס- על ההורים והצוות בפנימייה. אני צריך תמיכה פה... אני צריך רגע אחד להרגיש שלא כולם נגדי... (ואני יודע מה קורה פה בקהילה ואיזו תמיכה יש פה, אבל לך תסביר את זה לרגשות) אני רוצה יום אחד להתעורר ולגלות שלמרות הכל ההורים שלי מקבלים אותי. אני כנראה לא אשאיר להם ברירה... למה כל משפט שני שלי מתחיל במילה "אני", לעזאזל?! גם זה כבר מעצבן אותי. לא יכול. אני נשבר פה בשקט ולאט... נמאס לי כבר מהביינדר המאולתר הזה... אני צריך אחד נורמאלי שלא יפצע אותי, ולא ישאיר צלקות... אני צריך, אבל אם אני אבקש מאבא שלי את הכסף שלי, הוא ישאל למה, ואין לי תשובה לתת לאדם בהכחשה... ש"רוצה שיהיה לי טוב". מעצבן אותי שהוא אומר את זה, כי הוא מש לא מתנהג כאילו הוא רוצה שזה מה שיהיה... אז עכשיו אחרי שפרקתי הכל אני קצת פחות כועס... בשורה התחתונה- אני רוצה להכיר אנשים FTM כמוני... ואני צריך רעיות איך להשיג ביינדר שלא פוצע... (כי כבר יש לי חבלות נוראיות בגב, שנראות כאילו אני פוגע בעצמי בכוונה...)   תודה חברים... מייק.  
  7. למה? למה אף אחד לא באמת יכול לבוא ולהבין אותי.. ולהקשיב לי.. ולייעץ.. ולתת לי להרגיש שאני חשוב לו.. ולתת לי להרגיש שאני לא כזה useless שכופה את עצמו על כולם?! למה אין בנאדם אחד פה שיכול לעזור? למה אין פה אחד שיכול באמת להבין? למה כשצריך, זה נראה כאילו כולם כל כך אדישים? למה לעזאזל, כשאני מנסה לבכות- הדמעות פשוט נתקעות לי בשקים הנעולים שמוסתרים לי מתחת לעיניים?! למה אני לא יכול לחיות כמו בנאדם?! למה אני חייב לקום כל בוקר ולראות את הסבל הכי גדול שלי מול העיניים?! למה אני צריך להתעורר בחדר של בנות?! למה מתייחסים אליי כבת, ולמה לעזאזל אני לא יכול כבר לקבל את זה ולסתום את הלוע שלי, שרק עושה לי יוצר צרות?! למה אני בקושי יכול לכתוב? למה אני לא מיוחד בצורה טובה?!  למה לועגים לי?! למה אנשים לא יודעים להבין מצוקה?! ואחר כך עוד מסבירים לי על אל מלא חמלה.. הוא כנראה לקח את כולה לעצמו והלך לשמור על פלנטה אחרת... כי פה זה לא קיים! בעולם שיש בו חמלה אנשים לא יתאכזרו אחד לשני על רקע שונות.. ולא משנה מה היא! בעולם שיש בו כוחות עליונים- אף אחד לא יוכל לנצל את כוחו באופן שוטף ובטוח כל כך לרעה.. ואלי אני טועה.. ואולי אני רק גרגר מסכן של חול, שהחליט שהוא מיוחד.. הרי מיליונים יש פה בעולם.. ועוד מיליארדים שעברו פה לפניי.. מה אני בכלל?! מה אני שווה למישהו?! מה אני עושה פה לעזאזל?! ולמה דווקא אני?! מה אני קשור? מה אני שייך?! למה לא יכולתי להיוולד נורמלי ודי?! ועוד עם ההורים שלי.. שגם בלעדיהם החיים שלי הם לא גן עדן.. וזה עוד מה שחסר לי- שבאים אנשי הדת הצדיקים והטהורים האלה שקוראים לי כופר.. שקוראים ללי חולה נפש.. גם כן צדיקים אלה.. גם כן אנשים טובים.. ואחר כך עוד אומרים שבנאדם רע הוא בנאדם שאין לו אלוהים.. באופן אישי- לי אין אלוהים. ולא תופסים אותי מבחינת אישיות כאדם רע.. אבל הרי אני חולה נפש.. אין בכלל מה להקשיב לי.. אין מה להאזין.. איך אומרים?! אין פ מה לראות! סתם עוד איזה חולה אחד.. שיש לו בעיות נפשיות.. (וזה אחרי תיקונים שלי ללשון זכר.. כמובן שהכל בנקבה..) אם הייתי מגיע לפה עוד באוקטובר.. כשהבנתי שאני טרנס.. אם כבר אז במקום לנסות להשתלב בפנימייה באופן הכי מוכחש שיש- הייתי מנסה להתחבר לזה ולהגיע לעצמי.. אז אולי הייתי עכשיו כבר במקום אחר.. אולי הייתי תופס את האומץ לצאת מוקדם יותר, וההורים לא היו אומרים לי שזה רק שלושה חודשים ושאני לא יכול לדעת.. וגם לא הצוות בפנימייה.. וגם לא המורים.. אני מרגיש בודד.. אני לא לבד אולי- אבל אני מאוד בודד.. שמתי לב, שבימים האחרונים, כשאני יושב במועדון פה בפנימייה, מחכה למדריך שיתחיל לדבר, אף אחד לא בא לשבת לידי.. ולא כי יש להם מקומות אחרים.. ולא כי הם הולכים לשבת עם חברים.. סתם.. פתאום יושב זאב ליד כבשה.. ולא אוכל אותה בעודה בחיים.. פתאום, כשאני בעניין- מתבטלות כל התכניות.. פתאום- כשאני רוצה להציג, זה לא נוח לאף אחד.. פתאום- כשאני מזכיר להם שאני בנאדם- הם לא מוכנים אפילו לשמוע.. סתם.. פתאום.. וכל פעם תירוץ אחר.. אני לא אוהב להגיע למסקנות כאלה- אבל נראה לי שזה נכון.. זה פשוט לא הגיוני.. והייתי רוצה להאמין אחרת.. והייתי רוצה להאמין שזה הכל במקרה.. אבל זה לא.. כנראה... כשאני אבין, למה זה מצחיק אנשים כשאני נכנס לחדר... למה זה מצחיק כשאני מדבר!? מה כל כך מצחיק בזה?! מותר לי להביע דעה, לא?! מותר לי לחיות? או שיש משהו שאני לא יודע? חוק חדש? שאוסר על אנשים כמוני, שעושים כל מה שהם רק יכולים כדי לעזור לכולם, ואז כשהם חושפים קצת מהאישיות שלהם, וגם זה רק כי ממש מכריחים אותם לעשות את זה- זורקים אותם לכלבים.. קושרים אותם לעמוד הקלון.. מקעקעים להם בשחור על המצח :"חולה". או במקרה שלי "ילדה עם בעיות נפשיות קשות ותסמונות בלי סוף".. אני רק מנסה לחיות.. אני נשבע שלא באתי להרוג אף אחד.. אני נשבע שלא רציתי את זה.. אני נשבע לכם- שלא ביקשתי להיות כזה... אני נשבע לכם בכל היקר לי שלא באתי למרר את החיים של אף אחד.. אני מתחיל להצטער שסיפרתי בכלל.. אני יודע שעשיתי את הדבר הנכון..  אני בטוח במאה אחוזים ויותר.. אבל זה מרגיש כאילו אני סתם פה.. כאילו אני לא באמת חשוב לאף אחד.. כאילו אני פה כדי להרע... וזה קורה לי כל פעם שאני מעז להיות אני.. וזה קרה לי בבית. וזה קרה לי בבית הספר. וזה קרה לי גם פה, בפנימייה- כשאני אמור להרגיש פה שייך ומקובל, למרות שאני שונה.. פה שונות וחברה אמורים ללכת יד ביד ולצפות בשקיעה ביחד.. ולדעת- שהם לא ישקעו לעולם.. רק שיום אחר כך באים האנשים ומטביעים את שניהם בנהר לבה רותח.. רק החברה מתליחה לשרוד והופכת בעצמה לאחת הדוחפים.. אני מדמיין את זה קורה לי ממש מול העיניים... זה מצמרר.. זה מתיש.. זה גורם לי לרצות לעמוד על הרגליים ולומר שאני לא מוכן לזה.. לומר שזה לא בסדר.. לפתוח את העיניים ולגרום לאנשים פה גם לעשות כן..לא בכפייה.. לא מתוך איום.. מתוך רצון חופשי.. שנשיג פה את החברה שהמנהל נואם עליה שעות כאמיתית וקיימת. כשזה מגיע למבחן המציאות- זה לא קורה.. וזה היה הרי ברור שלא.. מה גרם לי להיות כל כך טיפש ולהאמין לזה?! כמה דביל אני יכול להיות?! כמה פתי?! כמה מפגר לפעמים?! כמה אני לא מצליח. כמה אני נכשל.. כמה סטירות אני צריך עוד לחטוף כדי להבין?! אין לי מקום פה.. אין.. וכל פעם שאני אומר את זה, אומרים לי שאני צריך להישאר.. כי זה לא שיש לי מקום בבית. גם שם אין לי מקום.. שם שונאים אותי שנאת דם.. אני כבר חסר מחסה.. ועוד מעט יש חופשה.. ממש מתאים לי עכשיו.. אני פשוט רוצה לשכוח מהכל לפעמים.. לשקוע בעולם של חלומות שממנו לא אתעורר.. לשקוע בפנטזיות- ולחיות אותן.. להיסגר בחדר שחור בלי אפשרות לראות שום דבר.. פשוט להעניש את עצמי על כל הטיפשות הזו שלי.. למה אני יוצא!? למה אני מספר בכלל?! למה אני מעז להיות אני בחברה קטלנית כל כך?! למה אני מעז, לעזעזל?! מה גרם לי להיות כל כך טיפש?! למה אני לא יכול פשוט לחיות בהכחשה, כמו שעשיתי עד עכשיו?! למה אני לא יכול לשכוח מהכל, להתעוור פתאום למציאות אחרת? לגלות, שהכל היה חלום רחוק.. מעין סיוט.. חלום רע ורחוק.. אני לא יכול.. זה כנראה לא חלום.. כי אחרי לא מעט חבטות שנתתי לעצמי עם הראש בקיר, כדי להמחיש לאבא שלי את אלמנט דפיקת הראש בקיר, לא התעוררתי.. ונתתי מכות חזקות לקיר.. מתוך כעס. כעס. תסכול. בושה אולי. למה אני לא יכול פשוט לחיות?! בלי לחשוב על כל השטויות האלה?! בלי לצאת מפגר כל פעם מחדש!? למה אני לא יכול להחזיק חיי חברה?! למה הכל חייב להתנפץ כל פעם מחדש!? עד שחשבתי שיש לי חברים... אוף.. אני כל פעם מחדש נכנס למלכודות האלה מחדש.. כמו ילד תמים עם מוח של דג. שזוכר רק מה שקרה לפני שלוש שניות. וחוזר על הכל. בקצב מטורף. כאילו זה לא היה כבר בעבר.. כאילו שאני לא יודע מה יקרה.. כאילו שאני לא יודע שזה יתפוצץ.. כאילו אני לא יודע.. כאילו שאני לא מכיר את הנטיות הלא יודע מה שלי להרוס לעצמי הכל.. לסמוך על אנשים.. כי אני רוצה לסמוך.. אני נכנס שוב ושוב עם הראש בקיר.. שוב ושוב.. עד שיתחיל כבר לדמם.. ראש- תדמם כבר! שמשהו יכאיב לי! שמשהו יעיר אותי! שמשהו יגרום לי לחזור להיות מאופק. שתקן. אדיש. שמשהו יאטום אותי שוב.. שמשהו יעשה איתי חסד ויגרום לי להפסיק להאמין שאני יכול.. להפסיק להיות אמיץ כל כך.. להפסיק לחשוף את עצמי לאנשים. להפסיק לסמוך.. להפסיק לקבל את הכח האדיר הזה שיש לי.. דיי כבר! לא רוצה אותו! רוצה לחיות! או שבעצם גם את זה אני לא באמת רוצה.. והנה אני שוב חושף כמו מפגר.. כמו ילד דפוק.. ומנסה לבכות כמו גולם.. שלא יכול להזיל יותר מחצי דמעת דלק. אני צריך את הסטירה שלי עכשיו. שמישהו יזרוק עליי כפכף.. אני חייב להבין כבר שאסור לי לסמוך... נמאס לי לסמוך ולהרגיש נבגד. נמאס לי לנסות. נמאס לי לצאת חסר הגנות. פתוח. נמאס לי לצאת עצמי. נמאס לי להיות עצמי.. אני כבר שבור. כמו שה שיצא לרעות בשדה קוצים יבש, ונתקל בשיח גדול, שבמרכזו- נדמה היה לו שיש עלה טרי אחד. כמה טיפש אני יכול להיות!? כמה אידיוט!? למה אני עצמי בכלל?! למה אני לא מנסה להתחזות יותר?!  הרי לא נועדתי לקשרים ארוכים.. אם אף אחד.. אני תמיד שובר את הכלים באמצע ואז ממשיך לחפור בידיים חשופות, בתקווה נסתרת שרק ירד מהן הרבה דם. אני הרי תמיד הורס לעצמי הכל.. תמיד אני חייב להביא משהו מעצמי- שהורס לי את כל החברים.. את כל המעגל החברתי שאני חושב שיש לי.. אני חסר כלים. כן. אני דביל. כן. אני נדחף למקומות שאני לא שייך אליהם, נעמד בצד וגורם לכולם להרגיש רע. מה לעשות?! ככה זה שיש לך קרנייים ואתה במקרה בצבע אדום.. ויש לך זנב עם משולש מחודד בקציהו וקלשון נתעב ביד. וכשאתה זורק את הקלשון לצד- פתאום אתה נראה פחות מאיים- וכולם יורדים עלייך. למה? כי אתה שונה. כי יש לך קרניים. כי יש לך זנב. כי אתה אדום. אז אולי אני לא באמת אדום- או בעל זנב או בעל קרניים.. אבל אני שונה. אני שונה מכולם. אני שונה בצורה שתמיד מפריעה לי ומחרבת לי את העולם.. הרגעים האלה שאני מעז להיות עצמי- עולים לי ביוקר. אני מעז- אני חוטף. אני חוטף- אני לא בורח. אני בא לקבל עוד.. בוא בריון חמוד.. תן לי עוד סטירה.. תוריד לי עוד פעם את הראש.. תדרוך עליי שוב.. תלה אותי שוב מהחולצה על העץ הכי גבוה, בכיכר המרכזי. אתה מוזמן גם לחבר לי פעמון לצוואר.. הרי אני כבר מזמן לא בנאדם. אני כבר מתתי. אני כבר מתתי באותו היום שנותקתי מעיר המולדת שלי, בלי הודעה מקדימה.  אני כבר שמעתי את הספידיהם של חבריי הטובים ביותר, על עזיבתי. אני כבר שמעתי את קריאות הגעגועים הכוזבות. אני כבר הבנתי שאני לא אהיה אי פעם שייך שוב. ואני בכל זאת ממשיך לנסות.. התקווה, שרוקדת לי מול הפרצוף ומסנוורת את עיני האפלות.. עכשיו אתם יכולים כבר לראות בהן מעט גוון דבש. יש בהן אור שלא כובה. ואני חושב שכיבוי אורות היה כבר אתמול בערב.. אם לא יותר מוקדם.. אני רוצה לכבות את אותו האור. אני רוצה להוציא את הצבע מהעיניים ולזכור שאני לא יכול באמת לחיות. לחזור להיות יפוס מסתורי, שמטריד אותו אם החברים הכי קרובים שלו יודעים איפה הוא גר. להיות האחד שנעלם בלי להודיע לאף אחד. השתקן ההוא שלא מדבר על כלום. זה שלובש רק שחורים, ואת עיניו לא מכסה אף פעם, אך נדמה שהן תמיד מכוסות. באיזשהו מקום- אני רוצה לחזור להיות אותו הבנאדם המת שהייתי. כי אני יודע שאת החיים אף אחד לא מקבל פעם שנייה. אני רוצה לחזור להיות אדיש. לחזור להיות אחד שלא סומך על אף אחד. לחזור להיות הטיפוס הזה, שאף אחד לא יודע עליו דבר, מעבר לצבע עורו. אני רוצה לחזור לצייר עכבישים ועיניים מדממות.. אני רוצה לחזור ולשים לעצמי מצבות.. אני רוצה לחזור לחוש כאילו אני רוח שמסיירת פה, בעולם. הרי בכל מקרה הגוף הזה לא שייך לי בכלל.. הוא לא מתאר אותי בכלל.. הוא לא נותן לי להיות אני. הוא חוסם אותי. הוא מבטיח שלעולם לא אחיה שוב באמת.. רק בילדות שלי חייתי עוד, וגם עם תחושה כבדה שאני לא במקום נכון.. וגם עם תחושת חוסר השייכות.. וגם עם הכל.. אבל חייתי קצת. כל פעם אני מנסה להרים את עצמי מחדש. אני מנסה להרים את עצמי, בטעות או שלא.. אני נוטה להאמין לדברים שאני אומר לעצמי.. למדתי, עם הזמן- שאני הבנאדם היחיד שנשאר איתי. שלא עוזב אותי גם במצבים הקשים ביותר. ההורים לא שם בשבילי. הם עוינים. החברים- אה. אין לי באמת חברים... אני די בודד.. אני אלוף רשמית בלהרוס קשרים שנמשכים יותר משנה.. או שנתיים.. זה פשוט לא עובד איתי.. אין לי לאן ללכת.. כנראה אחרי מה שאני קורא לו המוות שלי, נידונתי להיות סייר. נידונתי להיות נווד נצחי. נידונתי להיות זר בכל מקום. נידונתי.. נו באמת.. זה פשוט קורה.. אני מתחיל לשנוא... אני מתחיל להרגיש- ואני לא אוהב להרגיש. אני רוצה לחזור להיות בין העולמות. מת. רוח. אדיש...  
  8. yu1vi2

    חופש (?)

    אני מרגיש מזעזע. למה שום דבר לא זז אצלי? מה עשיתי בכלל כל הזמן הזה? כולם נהנים מסביבי ואני מתחרפן.. מה אני עושה לא בסדר? העברתי את השבועות האלה בבהייה בתקרה ושקיעה במרמור, לנסות להירגע מסערת הרגשות שבראש שלי לנסות להוציא את עצמי מהבית, וגם אז הכל הרגיש ריק. תמיד אותה הרגשה מאכזבת של דיכאון ושבר לילות ארוכים של תקווה שמשהו ישתפר ותהייה איך אסתדר בהמשך וצהריים של לקום ולצעוק על כל מי שמסביבי מרוב תסכול ולצעוק עד שכל הכעס ישתחרר.. שום דבר לא משתחרר. אני מסתכל על איך שהרגשתי לפני החופש ומבין ששום דבר לא השתנה כבר יותר משלושה חודשים הסתכמו בדיכאון, שהתפרץ מידי פעם למשך שבועות בלתי נסבלים זה בכלל דיכאון? אומרים לי שלא. שאני סתם מתמרמר על כלום אני לא מוצא יותר מידי סיבות להרגיש ככה. זה פשוט קורה. "אתה מתנהג מוזר" נכון, אני מתנהג מוזר. אני אדיש יבש ורע מתמיד, הרגשות מתפרצות החוצה. ומה יהיה בהמשך? אני באמת לא יודע. כנראה שאמשיך עם אותן תחושות.. עצוב שהדברים היחידים שגורמים לי להרגיש טוב הם אהבה ואלכוהול. ללכת לישון עם חרדות ועצבות אינסופית מחשבות מציפות, בלתי נגמרות שיר עצוב מתנגן ברקע  ואני שוקע.  
×