Jump to content

Search the Community

Showing results for tags 'הורים'.



More search options

  • Search By Tags

    Type tags separated by commas.
  • Search By Author

Content Type


Calendars

There are no results to display.

Forums

  • פורומים יעודיים
    • על סדר היום
    • סתם כי בא לי לדבר
    • קבלת הורים
    • טרנסג'נדרס ומגדר
    • פורום (לא) לנשים בלבד
    • פורום (לא) לגברים בלבד
    • פורום בי פאן פולי
    • המקום לומר את המילים
    • פורום א-מיניים
    • מוסיקה
    • לבריאות!
    • מהבקו"ם ועד לחפש"ש
    • פינת יצירה
  • פורומים קבוצתיים
    • קבוצות הדתיים והדתיות
    • אזור צפון
    • אזור מרכז
    • אזור דרום
    • אלנה አለነ - הקבוצה האתיופית של איגי
    • ألوان - مجموعة الشبيبة العربية المثلية - פורום אלוואן - קבוצת נוער ערבי להט"בי
  • משוב לאיגי
    • משוב לאיגי
  • מתכונת קיץ
  • חדשות ועדכונים

Find results in...

Find results that contain...


Date Created

  • Start

    End


Last Updated

  • Start

    End


Filter by number of...

Joined

  • Start

    End


Group


Facebook


MSN


Skype


ICQ


Yahoo


AIM


אתר הבית


מיקום


תחביבים


תאריך לידה

Between and

Found 20 results

  1. היי איגי כבר כמה שנים שאני מרגיש משיכה לבנים ולא לבנות. הגעתי להשלמה עם עצמי שאני הומו והחלטתי לספר לאמא שלי לפני כמה ימים. אבל היום היא עשתה איתי שיחה ואמרה שאולי אחרי שאני אתנסה עם בן/בת אני אחשוב אחרת ושאין לי דרך אמיתית לדעת לפני. הדבר הזה הטיל בי ספק, אולי אני בעצם בי למרות שלא נמשכתי ממש לנשים עד היום. אחרי השיחה התחלתי לחשוב שאולי אני כן נמשך ונעלתי את זה בפני. טיפים מה לעשות? הבטן שלי מתהפכת מהמחשבה הזאת וזה ממש עירער אותי.
  2. ריילי

    יציאה מהארון

    אז אני אומניסקסואלית וג'נדרפלוידית. נוךדתי זכר, ואני כרגע בת 18 (עוד מעט). אני כבר הרבה מאוד זמן חושבת אם ואיך לצאת בפני ההורים שלי, והמסקנה שהגעתי אליה, למרות שהיא קצת פחדנית, היא לספר להם רק על הנטיה המינית. עד כמה שאני יודעת הם לא הומופובים בכלל, אבל משום מה אני עדיין ממש מפחדת לספר להם לגבי המגדר שלי, ועל איך שהייתי רטצה שיפנו אלי (הם עדיין מדברים אלי בלשון זכר, אובייסלי). עוד בעיה. אחותי. ממש ממש מביך לי אפילו לחשוב על מה יקרה אם היא תדע. היא קטנה ממני ביותר משלוש שנים, ולא יודעת למה, זה נראה לי הדבר הכי מוזר ומביך אי פעם לצאת בפניה. ועוד משהו. כרגע רק שתי חברות *ממש* טובות יודעות על זה... אז חשבתי אולי לספר לחבר ממש טוב שלי, כדי לראות איך הוא מגיב. אבל שם גם יש בעיה. לשתי החבות סיפרתי הכל, כי אני ממש סומכת עליהן והכי מתה עליהן בעולם. אבל לגבי החבר הזה, אני לא יודעת. אפילו שגם הוא ממש לא הומופוב, לא יודעת אם אני רוצה לספר לו על המגדר שלי, אולי רק על הנטיה המינית. With that being said זה בעיה לשמור על המגדר שלי בסוד לנצח... כלומר, גם לצאת מהארון בתור אומני זה משהו, וגם התקדמות יפה, אבל אם אני אמשיך לפחד לדבר על המגדר שלי לנצח, זה לא יגמר טוב כנראה. מחשבות? מקרים דומים? עצות?
  3. raspberry

    טיפים?

    אני רוצה לצאת מהארון. אני רוצה להתחיל טיפול הורמונלי ויודע שבשביל זה אני זקוק לתמיכת ואישור המשפחה. הבעיה היא שההורים שלי בטוחים שכל מה שאני עושה אני עושה כדי להשיג תשומת לב ולגרום לאנשים לחשוב שאני מוזר. אני מפחד שאם אני אצא מהארון ההורים שלי לא יאמינו לי ויחשבו שזה שטות. אני מרגיש שזו לא שטות ואני רוצה להתחיל טיפול ולקנות ביינדרים וללבוש אותם בלי שישפטו אותי. אני הולך לבקש עזרה מהפסיכולוגית שלי אבל רציתי גם לבקש עזרה מנערים ונערות שכבר יצאו בפני ההורים שלהם. יש לכם טיפים שיכולים לעזור לי? איך שכנעתם.ן את ההורי שלכן.ם להאמין לכם.ן ולתמוך בכן.ם? איך סיפרתם.ן להם? אני ממש אודה לכן.ם אם תעזרו לי
  4. היי לכולם אני ירדן, בת 17 ואני א- מינית. אני כבר ממש מתוסכלת אז תסלחו לי כי זה יהיה ארוך... סיפרתי לראשונה לפני חודש כמעט. זה היה בשיעור משחק. זה שיעור שבו יצרנו סביבה תומכת, פתוחה ומקבלת. מה שקורה בשיעור לא יוצא ממנו - זה הנוהל הנפלא שמאפשר לנו להיות מי שאנחנו. זאת כדי שנוכל לעבוד בצורה הפתוחה ביותר. במסגרת השיעור תמיד עודדו אותנו לחשוף עוד ועוד, והיו שלושה ילדים שיצאו מהארון כלסבית, הומו, ובי. המורה וכל הקבוצה תמיד מחאו כפיים ושיבחו אותם.  אז בסוף השיעור האחרון, שהיה לפני חודש, קמתי ופשוט סיפרתי, לא יודעת למה, לא חשבתי על זה יותר מדי. זאת הייתה הפעם הראשונה שאי פעם סיפרתי. מיד אחרי שהוא בירר מה זה אומר והסברתי לו על רגל אחת, הוא פשוט קטל את כל מה שאמרתי באמירות מזלזלות. "יעבור לך" "אין באמת דבר כזה, זה בולשיט של גיל ההתבגרות" "את תהיי מאוד מינית בעתיד ותהני מזה". הייתי מאוד פגועה אחר כך. למה את כולם הוא מקבל במחיאות כפיים ואותי הוא משפיל מול כולם?? מחר עומד להיות השיעור הראשון עם אותו מורה מאז אותה תקרית. אני מאוד לחוצה כי אני לא יודעת למה לצפות. *יש לציין שעדכנתי בכך את רכז המגמה (כן, אני במגמת תיאטרון בבית ספר לאמנויות, שכחתי לכתוב..) והוא מאוד תמך בי ועזר לי. הוא אמר שהוא רוצה לכנס את כל מורי המגמה לשיחה בנושא, אבל אני לא יודעת אם הוא עשה זאת או לא.   אחרי אותו שבוע קשה שבו ניסיתי להתאושש ממה שקרה, ממש כשכבר חזר לי מצב הרוח, סבא שלי נפטר. אבא שלי היה שבור לגמרי (זה אבא שלו). אמא שלי הבינה, מתוך פליטת פה שלי, שהיה לי שבוע לא פשוט ודרשה לדעת מה קרה. זה היה בטלפון כי הייתי אצל סבתא שלי. היא ממש התחילה לאיים עלי אז בעל כורחי סיפרתי לה בטלפון והיא הייתה בשוק. היא בכלל לא ידעה מה זה אומר. כשהיא הגיעה עם אבא שלי לסבתא שלי, היא לקחה אותי לשיחה בחדר. היא קראה על זה וגם הסברתי לה עוד דברים, אבל היא אמרה שאני קטנה מדי בשביל לדעת ושאני סתם מפחדת לגדול. הסברתי לה שזה בדיוק אותו הדבר אם הייתי אומרת שאני לסבית לדוגמא ואז היא הרגיעה את עצמה בזה שזה יכול להשתנות. הסברתי לה עוד דברים, כדי לנסות לשכנע אותה שיש באמת דבר כזה. היא סיכמה את השיחה ב"אוקי, אז את אומרת לי שאת פשוט מבולבלת..". היא לא רצתה לספר את זה לאבא שלי כי הוא היה שבור לגמרי, אבל הוא הרי שמע אותה צורחת עלי בטלפון לספר לה כבר. יום למחרת הוא אמר לי שהיא סיפרה לו (שזה עוד דבר מלחיץ ממש לאור הידע הקלוקל שהיא הפגינה בנושא- אני לא יודעת מה היא סיפרה לו ואיך), אבל הוא לעומתה חיבק אותי ואמר שהוא מקבל אותי בכל מצב. מאז לא החלפנו מילה בנושא, אני חושבת שהוא נבוך.   מאז, אמא שלי כל הזמן זורקת לי הערות מגעילות ועוקצניות שכבר ממש מתחילות לעבור את הגבול... "את לא א- מינית, תתאהבי במישהו ויעבור לך", או שפתאום היא צועקת בכל הבית "נדבקתי מירדן! אני מצהירה על עצמי כא- מינית!!" ומתחילה לצחוק. לפני כמה ימים שהיא ראתה חדשות ודיברו על ההטרדות המיניות של סילבן שלום, היא פתאום צעקה, בכוונה שאני אשמע בחדר "טוב מאוד שהוא מיני ולא א- מיני!". היא פשוט הצדיקה הטרדה מינית בשביל זה... ויש עוד ועוד, רובן ממש ילדותיות כמו למשל כשהמילה"מינית" נאמרת בכל דרך שהיא היא מסתכל עלי ואומרת "שמעת ירדן? מינית!". סיפרתי לה מלכתחילה בהקשר של מה שקרה עם המורה ההוא, היא יודעת שזה לא בסדר להגיד את זה ויודעת שנפגעתי ממנו, אבל היא פשוט רוצה להקניט ולהציק לי.   באמת שנמאס לי כבר. אין לי כוח לכלום. יותר מדי דברים שקורים בזמן כל כך קצר. אני פגועה מאוד ושום דבר כבר לא מצליח להרגיע אותי. אפילו לכתוב כבר לא עוזר לי, וכבר כתבתי שני שירים בנושא. אני בכיתה י"א וגם ככה העומס של הלימודים הוא לא אנושי. אין לי זמן בכלל לעכל ולהתמודד עם מה שקורה. ירדתי מאוד בציונים (הייתי תלמידה מצטיינת עם ממוצע 95). אני לא מספיקה כלום ולא מרוכזת בכלל. בזמן האחרון התחלתי להרגיש כאב מוזר באיזור שמסביב ללב מרוב הלחץ המטורף הזה שאני נמצאת בו.  החברים שלי בשכבה (מי שיודע על כל זה) מקבלים אותי ותומכים בי ממש ועם שלושה מהן אני ממש מדברת על בסיס יומי על כל הסיפור הזה, אבל אני קצת מתחילה להרגיש נטל.  המתח הזה מתחיל להיות מוגזם מדי בשבילי. אני צריכה קבלה. לכן אני פונה לכאן. אני יודעת שפה יכולים לקבל אותי כמו שאני. אני באמת אשמח לעצות וחיזוקים. תודה רבה ירדן.
  5. היי כולם בוקר טוב, אני חייל, בן 20, ואני הומו. ואני לא יודע איך לקבל את זה.. המצב שלי נורא מסובך, אחי הקטן בן 18 גם הוא כמוני, מוצהר, ואמר להורים, ואחותי, שעברה את הכל פשוט לא רצתה שאספר להורים.. אני באמת מבולבל ולא יודע איך להתמודד כל כך.. אם יש מישהו/מישהי כאן שירצו ויוכלו לדבר איתי ולעזור לי זה יהיה נהדר.. אני אפרסם את הנייד למי שירצה כדי שנוכל לתקשר, תודה למי שמוכן ❤
  6. היי כולם בוקר טוב, אני חייל, בן 20, ואני הומו. ואני לא יודע איך לקבל את זה.. המצב שלי נורא מסובך, אחי הקטן בן 18 גם הוא כמוני, מוצהר, ואמר להורים, ואחותי, שעברה את הכל פשוט לא רצתה שאספר להורים.. אני באמת מבולבל ולא יודע איך להתמודד כל כך.. אם יש מישהו/מישהי כאן שירצו ויוכלו לדבר איתי ולעזור לי זה יהיה נהדר.. אני אפרסם את הנייד למי שירצה כדי שנוכל לתקשר, תודה למי שמוכן ❤
  7. היי כולם בוקר טוב, אני חייל, בן 20, ואני הומו. ואני לא יודע איך לקבל את זה.. המצב שלי נורא מסובך, אחי הקטן בן 18 גם הוא כמוני, מוצהר, ואמר להורים, ואחותי, שעברה את הכל פשוט לא רצתה שאספר להורים.. אני באמת מבולבל ולא יודע איך להתמודד כל כך.. אם יש מישהו/מישהי כאן שירצו ויוכלו לדבר איתי ולעזור לי זה יהיה נהדר.. אני אפרסם את הנייד למי שירצה כדי שנוכל לתקשר, תודה למי שמוכן ❤
  8. היי כולם בוקר טוב, אני חייל, בן 20, ואני הומו. ואני לא יודע איך לקבל את זה.. המצב שלי נורא מסובך, אחי הקטן בן 18 גם הוא כמוני, מוצהר, ואמר להורים, ואחותי, שעברה את הכל פשוט לא רצתה שאספר להורים.. אני באמת מבולבל ולא יודע איך להתמודד כל כך.. אם יש מישהו/מישהי כאן שירצו ויוכלו לדבר איתי ולעזור לי זה יהיה נהדר.. אני אפרסם את הנייד למי שירצה כדי שנוכל לתקשר, תודה למי שמוכן ❤
  9. היי כולם בוקר טוב, אני חייל, בן 20, ואני הומו. ואני לא יודע איך לקבל את זה.. המצב שלי נורא מסובך, אחי הקטן בן 18 גם הוא כמוני, מוצהר, ואמר להורים, ואחותי, שעברה את הכל פשוט לא רצתה שאספר להורים.. אני באמת מבולבל ולא יודע איך להתמודד כל כך.. אם יש מישהו/מישהי כאן שירצו ויוכלו לדבר איתי ולעזור לי זה יהיה נהדר.. אני אפרסם את הנייד למי שירצה כדי שנוכל לתקשר, תודה למי שמוכן ❤
  10. היי כולם בוקר טוב, אני חייל, בן 20, ואני הומו. ואני לא יודע איך לקבל את זה.. המצב שלי נורא מסובך, אחי הקטן בן 18 גם הוא כמוני, מוצהר, ואמר להורים, ואחותי, שעברה את הכל פשוט לא רצתה שאספר להורים.. אני באמת מבולבל ולא יודע איך להתמודד כל כך.. אם יש מישהו/מישהי כאן שירצו ויוכלו לדבר איתי ולעזור לי זה יהיה נהדר.. אני אפרסם את הנייד למי שירצה כדי שנוכל לתקשר, תודה למי שמוכן ❤
  11. היי כולם בוקר טוב, אני חייל, בן 20, ואני הומו. ואני לא יודע איך לקבל את זה.. המצב שלי נורא מסובך, אחי הקטן בן 18 גם הוא כמוני, מוצהר, ואמר להורים, ואחותי, שעברה את הכל פשוט לא רצתה שאספר להורים.. אני באמת מבולבל ולא יודע איך להתמודד כל כך.. אם יש מישהו/מישהי כאן שירצו ויוכלו לדבר איתי ולעזור לי זה יהיה נהדר.. אני אפרסם את הנייד למי שירצה כדי שנוכל לתקשר, תודה למי שמוכן ❤
  12. הי. אני לא בטוחה ממש מה המצב שלי כרגע. אין לי באמת אל מה להיתלונן, אמרתי להרוים שלי שאני לסבית הם אמרו שהם אוהבים אותי כמו שאני ומקבלים אותי ואת הנטיה המנית שלי. הקבלה באה אם תני מאוד הגיוני, להישאר בארון עד שאני מסיימת תיכון. אחרי הכל אני בבית ספר (אולפנה) דתי ולא רוצה לסיים בלי תעודת בגרות בגלל הנטיות המניות שלי. הבעיה היא שאני חושבת שאני נכסנת לידכאון (דיכאון כליני) מלהיות בארון ומהחסור יכולת למצוא אהבה (במערכת יחסים רומנטית). זה הגיוני? יכול להיות שאני באמת נכנסת לדיכאון? אני מרגישה משוגעת, תקועה, כעוסת, עצובה ועוד כל כך הרבה רגשות שאני לא יודעת לתת להם שם. אז זה באמת אפשרות? אני באמת יכולה להיות בדיכאון? מה אפשר לעשות?
  13. לירון לוי

    יציאה מהארון

    אז היי:) קוראים לי לירון , אני בן 13.5 (בקרוב 14) ואני טרנסג'נדר מנקבה לזכר  כרגע עוד לא יצאתי מהארון:\ אני כל כך רוצה לצאת מהארון אבל אני לא יודע איך .. ניסיתי לכתוב להורים שלי מכתב כי אין לי את האומץ לדבר איתם על זה פנים מול פנים  ופחדתי מהתגובה שלהם, אז ניסיתי לרמוז להם כל הזמן אבל הם לא מבינים אותי. ההורים שלי זה לא הדבר היחיד שמטריד אותי בכל הסיפור הזה , יש עוד חלק שהוא החלק של בית הספר כילד טרנסג'נדר שעולה לכיתה ט' אני מפחד מהתגובות של הילדים והמורים ... אבל בעיקר מהתגובות של הילדים , אני יודע שיציקו לי ואני לא יוכל להתמודד עם זה .. אבל אני כבר לא יכול יותר להיות בארון, לא משנה כמה ניסיתי לשנות את עצמי פשוט לא הצלחתי... בקיצור אשמח עם תעזרו לי ותיתנו לי רעיונות איך להתמודד עם המצב הזה תודה מראש   :bye:
  14. הי, ההורים שלי החליטו שאני לא אלך למצעד השנה כי ״ההומואים מוכרים שם סמים, והמשטרה תעצור אותך בטעות״ רציתי לשאול, זה מבוסס על מקור אמיתי? ואם לא, כמה הזוי נשמע לכם המשפט הזה?
  15. דתיה בת 20 לסבית, כבר יותר מידי שנים אני יודעת שאני שונה, השקט שובר אותי. בא לי לצרוח בכל כך הרבה שיחות פשוטות של היום יום. פשוט להגיד את זה. לזרוק באוויר "אני לסבית" ולראות מה יקרה מי ישאר ויגיד "זה בסדר אני כאן בשבילך" ומי פשוט יקום וילך. הפחד שולט בחיים שלי, הפחד לאבד את היקרים לי מכל למצוא את עצמי זרוקה ברחוב בלי אף אחד שיאהב. אני לא רוצה לעזוב את הבית אבל רוב הסיכויים שאם אני אדבר אני יעוף. אני אוהבת את ההורים שלי והם אותי, אבל הפיסת מידע הקטנה הזאת תשנה הכל? החברים הטובים שלי הם המשפחה השנייה שלי ואני יודעת שהם יקבלו אותי אבל אני לא מצליחה לדבר פשוט לא מצליחה להוציא את זה. יש לי חברה אחת קרובה שבערך יודעת, רק כי ידעתי שהיא תומכת בקהילה אז הרשתי לעצמי לזרוק את זה בצחוק..עד היום היא לא יודעת אם זה אמיתי. אני אוהבת אותה. את החברה הכי טובה שלי. ויש סיכוי די גדול שהיא אוהבת אותי בחזרה.  אבל כלום לא עוזר כשהפחד שולט בחיים שלך. איך יוצאים מזה? מה עושים? איך מתחילים חיים חדשים? איך מתמודדים עם זה שהמשפחה כבר לא תהיה חלק ממני?  
  16. אבא אימץ גור ולא הודיע לי על כך. כשהגעתי לבקר, הופתעתי לראות כלביב מתוק שנצמד אליי. אם הייתי יודע לא הייתי  מגיע לאותו ביקור, או לפחות מתכונן מראש ומתרחק מהכלב ישר... אני לא מבין מדוע הכלב לא עזב אותי וכל הזמן טיפס עליי והלך לישון. כשהתרחקתי ממנו בכה ונבח... ישבתי איתו כל הלילה וכל היום וכל הלילה שאחריו... למחרת הלכתי לרופא, התחננתי וניסיתי לשכנע אותו שיאשר לי להפסיק ליטול את ההורמונים הנוראיים האלו, ללא הצלחה... כשנכנסתי להתקלח, במקלחת קיבלתי התקף חרדה והקאתי שב ושוב ללא שליטה... בדירה החדשה של אבא יש מערכת הסקות וחימום שקוראים לה יונקרס, זה נהדר שהוא הפעיל אותה כי היו מים חמים ללא הגבלה... זה מקום טוב לשהות בו במהלך התקף חרדה, במקלחת, האדים מקלים את הנשימה וזרם המים החמים שוטף את הקיא לתוך הביוב כאילו לא אירע דבר. הסבון ומברשת השיניים מוחקים כל זכר להתקף המתמשך שזה עתה חוויות ואף אחד לא שומע מה קורה לך כשאתה מאבד שליטה על המחשבות ונסחף בחרדה חסרת עקבות... נסעתי לתל אביב, לפגוש חברים... הוא גם הגיע, אותו איש, גורם לי לכזו אי נוחות, חשתי כל כך עצבני ליידו, חשתי אומלל והגבתי בצורה לא רציונאלית לדברים שקרו שם, כששרי באה ונתנה לי חיבוק פשוט פרצתי בבכי בין זרועותיה, אף אחד לא הבין למה לעזאזל אני מתנהג כך... בלילה, נאבקתי בחרדה הגואה במשך שעות וריסנתי אותה. אני לא יכול להמשיך באותה צורה...אני רוצה צבא, על מה אני מדבר בכלל? כולם אומרים לי ללכת להתאשפז... אני יודע שזה לא מתאים לי כרגע אבל שום מקום לא מוכן לקבל אותי, קופת החולים הפנתה אותי לתחנה לברה"ן, התחנה לברה"ן אמרו שהם לא רוצים לקחת עליי שום אחריות ולא מוכנים לתת לי טיפול פסיכולוגי או איבחון... האפשרות היחידה שלי כרגע היא אישפוז בהתחשב בכך שאין לי כסף לפסיכולוג פרטי... אבל מה זה בכלל? איך הם יכולים להמליץ לי ללכת לדבר כזה מבלי בכלל להסביר לי מה זה יהיה בשבילי ואיך?... למה האבא המזדיין הזה לא הודיע לי מראש שהוא אימץ כלב? ועוד גור! ... למה כל האנשים סביבי מתעסקים בקקמייקה, בזוטות ובדברים שמזיקים להם? למה אני לא מצליח להתעסק בכלל בדברים המשמעותיים? איך אני חוזר להתנדב? מה אעשה? איך מפסיקים את התקפי החרדה האלו כבר? מה עושים איתי ? אני לא מצליח להתמודד עם עצמי, אני צריך למשטר לעצמי את המחשבות, אני צריך ללמוד ליצור התניות רגש חדשות לנושאים מסויימים ולא מצליח, אני לא יודע איך עושים את כל החרא הזה... לפעמים מתחשק לי לתקוע לעצמי מסמר בגזע המוח כך שאמות מוות מוחי איטי ואוכל לתרום את האיברים שלי בשלב שהם עדיין עשויים להואיל למישהו. לא בגלל שאני אובדני, להפך, משום שאני כל כך מפחד מהמוות. אני מבועת ולא מצליח להפסיק לחשוב על מותם של היקירים לי אני יודע שזה מטופש ואני נשמע כמו ילדה טיפשה בת 13 זה בסדר, אין בי ייחוד, אני פשוט סתם מבולבל...  
  17. תמיד מעניין לקרוא איך זה עובר על ההורים.. אלו הן התחושות, ואלו הם המעשים והתהליך שלהם..   http://www.xnet.co.il/laisha/articles/0,14961,L-3107274,00.html?utm_source=ynet&utm_medium=homepage&utm_campaign=go_item   מוזמנים לקרוא ולהביע דעה...
  18. אני לא יכול יותר. אי אפשר לחיות חצי בארון וחצי בחוץ. זו קריעה נפשית. אבל אני לא יכול אחרת. אני על הקצה, עוד שנייה יורד מהפסים, נלחם בדיספוריה עם כל מה שיש לי, אבל רק בראש. וזה נותן לה לנצח אותי. כי הגוף שלי לא מתאים. אני אפילו לא יכול לזייף ולגרום לו רק להיראות מתאים, כי כולם סביבי בהכחשה כבדה. אני לא באמת טרנסג׳נדר הרי, נכון? זה רק שלב. זה רק הערכה עצמית נמוכה. אם ייקנו לי בגדים שנראים טוב עליי ויעשו לי פן זה ייעלם, נכון? זה כי הם לא מבינים. הם לא יוכלו להבין אף פעם. הם לא מבינים שזה בראש, שזה לא יעבור, ואני לא מסוגל לעשות שום דבר לגבי זה כי אני כזה פחדן. אני מת מפחד להסתפר ולדבר בזכר, כי כל מה שאני שומע מסביבי מאז שנולדתי זה כמה חשוב להיות עצמך, כל עוד זה במסגרת הנורמה, אחרת אנשים ידברו. אני אפילו לא מסוגל להתאבד כי אני מפחד ממה שיבוא אחרי המוות. עוד 3 שנים אני אוכל לעזוב ולצאת החוצה. להיות מי שאני. לעבור למקום שלא מכירים אותי, ולהתחיל מחדש. אבל 3 שנים זה המון זמן. אני לא מאמין שאני אוכל לשרוד אותן במצב הנוכחי. אז אני סיימתי. אני מפסיק לנסות. אני נכנע לדיספוריה ונותן לה לאכול אותי מבפנים לשלוש שנים הקרובות. ואז? מי יודע.
  19. היי לכולם-  אני חדש בקהילה וכבר כשראיתי את כל התמיכה שקיימת כאן רציתי רק לעזוב הכל ולהצטרף אליכם... אתם מדהימים! אני לא מעז לומר את זה להרבה אנשים אבל אני סומך עליכם שתוכלו אולי לסייע לי, ואולי גם לגרום לי לחוש יותר טוב עם עצמי, רק קצת. אז אני אתחיל... אני בן 15. אני גר בפנימייה שבוא נגיד, לא הכי אוהבים אותי בה... יש לי חברים, אבל רוב האנשים נדחים ממני... טראנסופובים (*מגלגל עיניים*) ... באתי לפנימייה עוד לפני שיצאתי מהארון- לבוש כבת- כפי שנהגתי לעשות כדי "להיראות נורמאלי" בפני החברה... אפשר לומר שניסיתי להשתנות בתחילת השנה, כשהגעתי לפנימייה. כל חיי הייתי מין סוג של טומבוי קיצוני. ניסיתי לעשות הכל כדי שאנשים יקחו אותי כחלק מהבנים- אבל אז הבנתי שזה לא הולך, ומסתכלים עליי כעל פמיניסטית משוגעת. אז ויתרתי. ניסיתי להיכנס לדמות שההורים שלי רצו שאכנס- אבל זה לא ממש הלך לי... כשהגעתי לפנימייה (בעקבות משבר גדול עם ההורים) החלטתי שאני רוצה לשמח אותם. אני רוצה לנסות שוב להתנהג כמו בת, אבל באמת- כמו שהם רוצים.  לערב הבנות הראשון שלי בפנימייה- ממש פחדתי ללכת. כשניסיתי להסביר את זה לש"ש שאירגנה את הערב, נפלט לי בלשון זכר, ואמרתי לה "אני חושש". היא הסתכלה עליי במבט משונה, אבל לא הבנתי מה לא בסדר. היא ביקשה ממני לבוא, לפחות פעם אחת לנסות. האמת? פחדתי כי ידעתי שלא אצליח להתחבר. אף פעם לא הצלחתי- אז למה שעכשיו כן?! אבל אז עלה בראשי הקול של אבא שלי:" אם תלכי, אמא שלך תהיה מאושרת... היא רוצה בת, את יודעת. ויש לה בת. אז תני לה לראות מזה קצת נחת" כשהוא אמר לי את זה רציתי להצביע על אחותי הקטנה ולהגיד שזו הבת היחידה שיש לה, אבל כבשתי את עצמי. עכשיו הדברים האלו הידהדו בראשי שוב. בסוף הסכמתי ללכת- ונחשו מה? כרגיל- לא התחברתי בכלל. הרגשתי לא שייך. בכלל.  בחדר, עם הבנות, ניסיתי להראות שיש לי עניין בקרמים ושאני מבין בזה- אבל זה היה כישלון אחד גדול. ניסיתי גם למנוע מעצמי להתחבר רק עם בנים, או למצוא BOYFRIEND (כמו שההורים רוצים). אבל זה נכשל. כי זה לא אני. אז ניסיתי להבין למה זה כ"כ קשה לי, להיות המודל שכל חיי טופחתי להיות. "כי זה לא אתה!" עניתי לעצמי. עד אז- אם דיברתי עם עצמי- זה היה רק באנגלית... כדי למנוע פניות בלשון מסויימת. פחדתי אפילו לחשוף בפני עצמי את מה שאני... אז זה אמנם טיפח לי את האנגלית, אבל צריך גם להיות עצמך באיזשהו שלב בחיים, לא? אז אחרי כל המחשבות- תפסתי אומץ ונכנסתי לתוך עצמי. השאלה הידועה של גיל הנעורים... "אז מי אני בעצם?"  אחרי הרבה מחשבות ונסיונות- הגעתי למסקנה שאני בעצם חש את עצמי כבן. הפסקתי להתבייש ברגשות המיניים שלי, שכל השנים ניסיתי להעמיד פנים שהם לא קיימים בכלל, והתביישתי לדבר על מין בקרבת אנשים, ואפילו כשזה רק אני עם אצמי... כשאני אומר רגשות מיניים- אני מתכוון למחשבות שלי, בכל מובן שקשור למיניות שלי, עצמי. איך אני רואה את עצמי... אז עזרתי הרבה אומץ, נשימה עמוקה... והורדתי בפני עצמי את המסכה שעטפה אותי שנים רבות כ"כ. "אין לך במה להתבייש. אתה טוב." לחשתי לעצמי.  אחרי שהעזתי לצאת מהארון בפני עצמי, הסתכלתי על עצמי ושאלתי בלב- למה להיראות כמו בת, שכאני יכול להראות לאנשים לאן אני שייך? למה לתת  להם להמשיך לשאול אותי שאלות על איך זה להיות בת, לענות להם תשובות נואשות- שאין לי מושג, ולהמשיך לקבל מבטים מוזרים? אני לא צריך לסבול את זה... ואז החלטתי שהגיע הזמן להיראות קצת יותר כמו בן...   התחלתי לאסוף חפצים. הלכתי למיחזור הבגדים אצלינו במכבסה, אספתי כמה בגדים משם וכובע צמר, איתו הסתרתי את השיער שלי- עד שתפסתי אומץ לגזור אותו... ועכשיו בעיה שלכל FTM יצא להכיר... החזה. החזה שלי לא גדול במיוחד, אבל הוא עדיין בולט מהחולצה... אז בדקתי באינטרנט, והכנתי ביינדר זמני. אני מחליף אותו כל שבועיים בערך...  בוקר אחד, התעוררתי מוקדם יותר משאר הילדים, לפני ההשכמה. שוב- תפסתי את האומץ (שכל הזמן צריך לרוץ אחריו אצלי) ולבשתי את הבגדים שהבאתי. סידרתי את השיער בתוך הכובע- ככה שלא ראו שהוא ארוך. (והוא היה ארוך מאוד... משהו כמו חצי מטר...) נעמדתי מול המראה הגדולה שיש לנו במקלחות. אני נראה קצת יותר גברי. האמת? ממש אהבתי את זה. ואז נכנסתי לתוך ארוך הבגדים שלי, וכשהגיע פעמון ההשכמה, יצאתי משם. "זהו- אתה יוצא מהארון!" הבהרתי לעצמי.   אני משחק מבוכים ודרקונים בפנימייה, בקבוצה שייסדתי בעצמי. הייתי המנחה. כשביקש אחד מחברי הקבוצה לנסות להעביר לי משחק קצר ולנסות בעצמו להיות המנחה, הסכמתי.  המשחקים אצלינו, לפעמים, קצת לתיבול הם בעליי אופי מיני... אז ביקשתי להיות בן. הוא קצת הופתע "אני לא מצליח להתחבר לזה מהצד של הבת." הסברתי. הוא הסכים, ותקע בי מבט מבולבל. משם זה התחיל. מאז- כל משחק אני משחק דמות גברית. יצאתי בפני חברי הקבוצה. שניים מהם לא קיבלו אותי- ונחשו מה? הם לא רוצים אותי יותר כמנחה, וגם לא כשחקן במשחקים שלהם. אבל כל השאר (3) קיבלו. אחד מהם אפילו פונה אליי בלשון זכר. אני אוהב את זה. הוא החבר הטוב ביותר שלי שם. אז הקבוצה הפסיקה להזמין אותי למשחקים- והוא פרש ממנה. הזהרתי את עצמי שזה עלול לקרות גם במקומות אחרים בהם אופיע כמו שאני ואעז לצאת. אבל בכל זאת- המשכתי. השלב הבא היה לצאת מהארון בפני העו"סית שלוותה אותי, במטרה לעזור לי להשתלב בפנימייה. עשיתי את זה. נשמתי לרווחה. "אז היית מעדיף שאפנה אליך בלשון זכר?" היא שאלה. עניתי בחיוב. הרגשתי טוב עם עצמי, אך היא ביקשה שלא אעשה דברים קיצוניים מדי בגיל הזה כי זה עוד לא בטוח בגיל 14. (עכשיו אני 15:)) גלגלתי את עיניי. זה לא שזה יכול להשתנות, אבל בכל מקרה אין לי יותר מדי מה לעשות בגיל הזה... והיא ביקשה עוד משהו... שאספר גם לצוות בפנימייה. זה אומר ככה: ש"שין ש"שנית מדריך ואם בית. הרבה עבודה... בעיקר להמשיך לנצח את האומץ שלי בתפוסת המטופשת הזו... כשצריך אותו- הוא כל הזמן בורח... אם הבית התקשתה לקבל, וביקשה ממני אף להוריד את החלומות הרחוקים שלי, כפי שקראתי להם, מהקיר בחדרי. (דברים שאמורים לעורר מודעות אצל אנשים לטראנסג'נדרס). אני לא אוהב את מה שהיא אמרה. וגם לא אהבתי. אבל אצלינו בקבוצה ההומופוביה חוגגת וטראנסג'נדר נראה לרוב הילדים כמחלת נפש עמוקה. התעצבנתי מאוד, אבל הבנתי מאיפה זה בא. אז הורדתי את הכתובות, ובמקומם שמתי קורי עכביש מסובכים. מבאס. המדריך קיבל אבל אמר שאין מצב שהוא יפנה אליי בלשון זכר, ואין מצב שהוא יכנה אותי בכינוי שאיצתי לעצמי- מייק. בחרתי בשם שדומה לשם הרשמי שלי, כדי לא להקשות- אבל הוא לא מוכן לכנות אותי בו, אפילו לא מדי פעם. תסכול. הש"שנים קיבלו דווקא יפה והש"שין מדבר אליי בלשון זכר. אני ממש אוהב את זה... זה נחמד... מה שכן- אסור לשכוח ספר לעוד כמה אנשים... לבנות החדר... כשסיפרתי להם, זה היה אחרי כיבוי אורות, כשאנחנו בדרך כלל מדברים. באותו הלילה- אחת מחברותיי לחדר סיפרה על חבר חדש שלה, ושאלה אותי אם איני רוצה חבר שעצמי. אז פשוט נשמתי עמוק וסיפרתי להם. "לא- אני לא רוצה חבר, הייתי מעוניין בחברה." שתיקה מביכה שררה בחדר. "אני לא לסבית. אני פשוט לא בת..." העזתי לומר. "אז אני גרה עם... בן... בחדר?" אחת מהן שאלה בחשש. התהנתי, אבל זה היה חושך והן לא ראו. כשהבנתי את זה- אמרתי להן :"כן". היה להן קצת קשה. קצת הרבה. הן התחילו לרכל עליי מאחורי הגב. וגם בפניי- ברוסית.  אבל יש לי הידע הבסיסי כדי להבין פחות או יותר שהן מדברות עליי. כי לסבית זה לסבית בכל שפה, וטראנסג'נדר זה טראנסג'נדר- בכל שפה. התחלתי לקבל יחס עויין מחלק מהאנשים, ומזלזל מהאחרים. כאילו שאני פחות. כאילו שאני נחות מהם... התעצבנתי עליהן אבל אני נסה להמשיך כאילו הכל כרגיל. רכלניות קטנות... התחנה הבאה- נחשו...  הורים! האמת? לא רציתי לצאת בפניהם מהארון. לא רציתי. כל פעם שניסיתי לומר לעצמי שצריך לעשות את זה הבנתי רק שאני ממש לא רוצה לעשות את זה. אני שונא את ההורים שלי מספיק. יש לי איתם מספיק בעיות וגם ככה כבר איבדתי את הבית... אני מעדיף להמעיט בדיבורים עם ההורים שלי. כל מה שמעניין את אבא שלי זו הפנטזיה שלו שנהיה משפחה מאוחדת ושהכל יהיה ורוד ולפי התפיסות העקומות של החברה השמרנית בה הוא גדל. אני קורא להן עקומות כי אני עצבני. הוא מחפש כל סיבה כדי להוציא אותי מהפנימייה ולתת לי לחזור לשוטט כמעט חסר בית ואוכל ברחובות. באמרה ש"זו בחירה שלי" . אז אולי זו בחירה שלי, אבל אני מעדיף את זה על לגור בתא מאסר, או לגרום למשפחה המפורקת הזו להתפרק יותר... אבל הוא בשלו. הוא לא שם לרגע על מה שאני מרגיש או חושב. לא אכפת לו ממש. אבל בסוף נשברתי. אמא שלי, כדי לגנות אותי, כל השנים הייתה קוראת לי גבר.הפעם, פשוט אמרתי לה שהיא צודקת. היא שתקה לרגע, ואז שאלה:" מה?" "כן." עניתי לה, בטוח ובראש מורם. אני מוכן כבר שהיא תעיף אותי בפעם המי-יודע-כמה מהבית. אז היא התחילה לבכות, שהיא רוצה את התינוקת שהייתה לה, מתבגרת ומביאה נחת להורים. "התינוקת היחידה שהייתה לך היא הקטנה." עניתי לה. "אני לא יודע עד כמה שמת לב, אבל קשה לי להיות מאושר כשאני לא מי שאני. את יכולה לא לקבל. את יותר ממוזמנת לזרוק אותי מהבית עכשיו. את יכולה להרביץ, לצעוק, לבכות. לא אכפת לי. את תצטרכי לקבל ולהפסיק את ההומופוביה שלך. אני מנסה לספר לך כבר כמה חודשים, באופן עקיף ולנסות להסביר לך מה זה לפני שאשליך זאת על עצמי, אבל א נעולה אליי. את לא מקשיבה. אני מחכה. יש לי סבלנות. אבל את לא יכולה להמשיך להשתמש בכינוי "גבר" כדי לקלל אותי. תמצאי משהו מעליב יותר מלזרוק לי את האמת בפנים. האמת אותה אני יודע הכי טוב על עצמי." אני מודה שהיה לי קשה מאוד לומר את זה- אבל אמרתי. סיפרתי גם לאבא שלי, תוך כדי כך שהוא מסיע אותי לפנימייה, ומנסה בכל כוחו לשכנע אותי לעזוב אותה. "נו- את רואה, את לא מתאימה לשם- תראי מה זה עושה לך!" הוא הטיח בי. ואח"כ הוא מנסה לשחק אותה ליברל...  אני שונא את ההורים שלי.  ולקינוח- כדי להראות לי שהם ממש לא מרוצים ממני- הם אמרו שאם עד פסח לא "אחזור למוטב" הם מוציאים אותי מהפנימייה. אני ממש רוצה להישאר בפנימייה. אם אני לא נשאר שם, אני כנראה אנשור ממערכת החינוך. אני מצטער- אבל להיות שלושת רבעי הומלס, ולהיות עסוק בחיפוש אחר ניידות ומקומות מחסה, וגם ללמוד בעת ובעונה אחת, כשאני יודע שאסור לי בשום פנים ואופן לגעת במקרר בבית- זה יותר מדי בשבילי.  יש בי הרבה מאוד כעס על ההורים שלי ואין לי שום עניין לגור עם אמא שלי שוב. אז יש לי עד פסח להחליט ולעשות. לחזור לארון או לא? כ"כ טוב לי בחוץ... אני לא יודע... אני מצטער על האורך האסטרונומי של הטקסט... אני פשוט חייב לפרוק. אני לא יכול יותר... עוד רגע אני שוקע בדיכאון עם ההורים האלה... עזרה? מישהו?
  20. אז סיפרתי להורים. עברו כבר חודשיים מאז ובתכלס נגמר יותר טוב ממה שחשבתי שיגמר, אבל זה כבר כתבתי פה. אבל עדיין אחרי שההורים וחלק מהחברים יודעים ויש הקלה ענקית, המצב חרא. ולמה אני מתכוון חרא? אני אסביר..   אמא רוצה בן רגיל, תכלס הגיוני אבל דחיל רבאק תשחררי. אז היא עושה איתי שיחות כאלה שאולי בכל זאת אני אנסה בנות (אני דו). ואולי אני אביא איזה מישהי הבייתה. ואולי ואולי ואולי אבל תכלס, באלי בנים.! תקופה כזאת..   ואבא, שותק. לא מדבר. מדחיק כיאילו לא קרה כלום. מבחנתו אני עדיין תומר שהיה קודם. יש את הרושם שלא אכפת לו הרבה אבל בתכלס הכי הרבה אכפת לו. ובזמן האחרון יש לי איתו לא מעט טקלים כאלה וכל שטות הופכת למלחמה ולי זה נראה כיאילו הנטיה המינית שלי כן משפיעה פה. אפילו הוא התחנן שאני אעזוב את הבית ואני הטעות של חייו..   מה עוד? אז ככה. שהייתי במסלול שלי בצבא, במהלך ההכשרה עצמה, תמיד מצאתי מישהו לדבר איתו על כל זה, החברה שלי ידעו עלי ולא היה אכפת להם שאני אפרוק תלב שם וזה אפילו קירב ביננו. אבל עכשיו אני כבר בסדיר. בבסיס אחר ועם החברה בספינה. חברה נהדרים אבל מה? הומופובים כך שאי אפשר באמת לספר למישהו, וגם אם אני אספר למישהו זה בשניה אחת יצא לכולם. ואז מה קורה? שאני לבד, אין לי עם מי לדבר על כמה חרא. ולפעמים שחרא, באלי לדבר. אז יש מחשבות ויש רגעים של בכי, של בדידות ושל פחד ומה יהיה.   בדיעבד היציאה מהארון לא היית לי כזאת הקלה כמו שחשבתי, אולי בגלל שאני בצבא ואולי סתם כי אצלי החיים מוזרים. אבל עדיין זה באסה.   וגם כל העיר הזאת מלאה בהומופובים. לא באלי לאבד את החברים שלי רק בגלל שאני גם (!) נמשך לגברים. וכן מלא אמרו לי שמי שתאבד לא באמת חבר שלך אבל בולשיט..   אז מה עושים? כי מתחיל להימאס לי מהחרא
×