מעבר לתוכן
  • הכרזות מערכת

    • Harrys

      שינוי זמני באפשרויות הפרסום בפורומים   11/11/18

      שלום לכולם, עקב מתקפת ספאמים, באופן זמני אורחים לא יכולים לפרסם או להגיב באשכולות רק משתמשים רשומים. אני ממליץ לכל מי שרוצה לפתוח משתמש, זה תהליך קל ופשוט ולא מצריך יותר מידי פרטים אישיים למעט מייל.  

Taylor Jonathan

משתמש/ת רשום/ה
  • מספר הודעות

    201
  • הצטרפות

  • ביקור אחרון

אודות Taylor Jonathan

  • דרגה
    חבר/ת פורום מתקדם/ת
  • יום הולדת 04/12/2004

Profile Information

  • מיקום
    כדור הארץ?
  • תחביבים
    קייפופ, קוריאנית ועוד כמה
  • פנו אלי ב
    לשון זכר
  • מזל
    קשת

Profile Fields

  • תאריך לידה
    04/10/04

מבקרים אחרונים

10,360 צפיות בפרופיל

עדכון סטטוס יחיד

צפייה בכל העדכונים של Taylor Jonathan

  1. אני מתבייש בטירוף כשאני קולט כמה זמן לא נכנסתי לכאן, אבל החיים שלי עובדים מהר מכדי שאני אנוח. יש לי יותר מדי דברים לדאוג להם ואני רוצה להיכנס לכאן אבל לא מוצא את הזמן.

    ההורים שלי החליטו לעבור מעקיצות להתעללות. מכות, קללות. אף פעם לא מכות ישירות אבל - בדרך כלל זה יותר לזרוק עלי חפצים ולקלל אותי או פשוט לצרוח עלי ולציין כמה שאני מטומטם ולא עוזר וחושב רק על עצמי. כל מיני כאלה. עוד 4 שנים, מה?

    עוד 4 ימים כבר שלושה חודשים עם הבחור המושלם. אני אוהב אותו יותר משאני יכול אפילו לתאר. רק חבל שההורים שלו הם השטן בהתגלמותו. אני רוצה לקחת אותו משם ולהגן עליו ולתת לו הכול אבל אני לא יכול וזה משגע לי את השכל. ושוב... עוד 4 שנים וזה נגמר. רק עוד 4 שנים.

    לוח הזמנים של הלימודים שלי כל כך מדכא שזה מחריד. אני חורש למבחנים כי - טוב - כיתה מדעית וצריך להישאר בסטנדרטים, אם כי פיזיקה, מתמטיקה וערבית הרבה יותר מדי קשים. אבל אנחנו לומדים חומר די מעניין בכל שאר המקצועות, ועם כמה שאני מתלונן, לפעמים אני דווקא אוהב את בית הספר. הוא מרחיק אותי מהבית. כל דבר שירחיק אותי מהבית טוב יותר.

    התחלתי ללכת לקבוצה של איגי, בדרך כלל החלק הכי טוב של השבוע שלי. כולם שם פשוט מדהימים ואני אוהב את כולם. התירוצים שלי מתחילים להיגמר, אבל אני נהנה מכל שנייה שאני שם ואני שמח שהעזתי להצטרף למרות שההורים שלי לא יודעים.

    אחרי בעיות אכילה ותת משקל מזעזע, אני שוב בטווח התקין. על שינה אני עדיין עובד... זה קשה לי הרבה יותר מהתזונה. לישון זה קשה כי יש סיוטים ופרנויה ואני שונא את שניהם. את הפרנויה כי היא גורמת לי לחרדה מכל דבר, את הסיוטים כי הם לא נותנים לי לישון. אבל אני מנסה! זה מה שחשוב.

    בערך מספטמבר (או אוקטובר?) גיליתי את העולם הנפלא של משככי כאבים, ועכשיו אני בקושי עובר יום בלי לקחת אחד. כדור של אקמול. או נורופן. או כל משכך כאבים, למעשה. אני בולע כדורים כמו ממתקים, אם אני מרגיש ממש רע עם עצמי אני לוקח יותר מאחד בבת אחת ואני לא לוקח כלום כבר יומיים או שלושה כי בן הזוג שלי ביקש ממני אבל זה קשה. כאילו, ממש ממש קשה. למעשה, יש לי בארנק אקמול והוא מתבונן בי כבר יומיים, חצי מבצבץ מהארנק, והפנים הלבנות הקטנות שלו מתחננות שאני אבלע אותו.

    זה קשה

    זה קשה לנסות

    זה בכלל משתלם לנסות? אני כבר לא יודע למה אני מנסה ללמוד, לאזן תזונה, לאזן שינה, לא לקחת כדורים

    אני לוקח כדורים אם אני עייף וזה מתקן את העייפות, זה מרכז אותי, אני לומד מעולה ככה ולא רעב... למה להפסיק?

     

    1. הצג תגובות קודמות  עוד %s
    2. Alice in wonder land

      Alice in wonder land

      היי, @Taylor Jonathan,
      תודה רבה לך על השיתוף, נשמע שאתה מתמודד עם המון דברים קשיים.
      ממש משמח אותי לשמוע שהתחלת לבוא לקבוצה של איגי ואף יותר משמח לשמוע שטוב לך שם ואתה נהנה.
      שיתפת את המדריכים שלך או יועץ בבית ספר את הדברים שרשמת? או שלא דיברת על זה עם אנשים?
      אשמח שתפרט לי אם תרצה כמובן בפרטי על היחסים עם ההורים ויתר הדברים שרשמת.
      אני אוסיף ואצטרף לדבריה של אמבר, לקחת כדורים בתידרות  גבוהה ו/או בלי סיבה זה ממש ממש ממש מסוכן.
      חשוב לי שתשמור על עצמך ושלא תקח כדורים שהם ללא מרשם על דעת עצמך.
      נשמע שאתה ממש חשוב לבן זוג שלך ושהוא חשוב לך ומאוד משמח אותי לדעת שבשל בקשתו אתה מנסה לא לקחת כדורים סתם כך.
      חשוב שתרגיש נוח גם לדבר עם המדריכים שלך בקבוצה, בשביל זה הם שם, אתה חשוב להם.
       

    3. Taylor Jonathan

      Taylor Jonathan

      לא יצא לי לדבר על זה יותר מדי עם אנשים מבוגרים אלא רק עם חברים וכו' ולא אנשים שאני יודע שיכולים לנקוט כנגד ההורים שלי פעולה, בגלל שאני דואג לשני האחים הקטנים שלי. אם עדיין הייתי בן יחיד, הייתי מדווח עליהם בעצמי כבר מזמן.

      בכלל, לא יוצא לי לדבר יותר מדי עם אנשים מבוגרים על הבעיות שלי מהסיבה הפשוטה שהם אף פעם לא מאמינים לי. הם תקועים בעולם שבו ילדים פשוט לא מבינים שום כלום מהחיים שלהם, שאין מצב שאני בתת משקל ותת תזונה כי אני בסך הכול בן 14 ולא משנה כמה בדיקות רפואיות יוכיחו את זה ושאין סיכוי שיש לי אף אחד מהבעיות הנפשיות שיש לי - ש, טוב, הפסיכולוג שלי אמר שבאמת כדאי שאני אקבל אבחון בנושא הזה. יש חשד לדיכאון, הפרעת חרדה, הפרעה כפייתית (אוסידי), פרנויה, היסטריה, נטיות אבדניות, משהו שקשור לכעס שלי שאני כבר לא עוקב, חשד למבנה אישיות גבולי, בעיות אכילה... וכשאמרתי להורים שלי שהפסיכולוג שלי המליץ לי על אבחון פסיכיאטרי כדי לאשר את הדברים האלה, הם נפנפו אותי כי "אני ממציא". אני שקרן מעולה, כן, לפעמים אני אפילו מאמין לשקרים של עצמי אבל... אני לא ממציא כשזה מגיע לבעיות נפשיות. ממש לא. זה לא שאני נהנה מלהתעוות כל פעם שאני כועס או מפחד ולהתחיל לנבוח וליילל כמו בחור עם טורט. אנשים שאני מכיר שמונה שנים התרחקו ממני כמו מאש כי הם ראו אותי מתעוות, דופק את עצמי בכיסא, מיילל ונובח באמצע טקס. וגם כמעט קיבלתי עונש בבית ספר על זה.

      בנוגע לכדורים... כבר שלושה ימים בלי כלום ואני מתחרפן. אני עייף כל הזמן, כואב לי כל הגוף ואני רעב בטירוף. החבר שלי מעודד אותי מהצד כל הזמן ואומר לי שאני חזק ושאני אצליח לעבור את זה אבל דאמיט אין לו מושג כמה זה קשה. אני יכול פאקינג *לשמוע* את הקולות של הכדורים האלה מתחננים שאני אקח אותם וצועקים עלי שנטשתי אותם ושאני כפוי טובה ושהם רק עשו לי טוב. אני אוהב אותו יותר מכל דבר אחר ואני אעשה בשבילו הכול ומגיע לו חבר בריא ולא מסומם על משככים אבל זה קשה לי... זה קשה לי נורא לא לקחת אותם. אני מאזן שינה (לפחות משתדל) ותזונה כי הוא אמר לי לפני חודשיים שאני מידרדר. חזרתי לטווח התקין בשבילו, התמכרתי לכדורים, עכשיו אני נגמל מהם כי הוא ביקש... אני עושה מאמצים אדירים וזה מרגיז אותי שרק הוא שם לב אליהם או שלפעמים אני מרגיש שהוא בכלל לא שם לב אליהם. בשום צורה. כי הוא לא מציין את זה לפעמים גם אחרי שאני מתחיל לדבר על זה וזה... זה עוד יותר מרגיז אותי לחשוב שלא אכפת לו ושהוא לא שם פס על כל מה שאני עושה כי הוא ביקש כי אני עושה *המון* כי הוא ביקש.

      אני כן חושב שאני ארגיש בנוח איתם, אני פשוט לא יודע אם כרגע. הקטע הוא שעד כה הייתי בארבע פעולות מקסימום ואני לא ממש סומך על אנשים בקלות. יש לי גם בעיות עם אמון כי כל פעם שסמכתי על מישהו הוא אכזב אותי. חברות שגילו את הסודות שלי או ארגנו עלי חרם, בני זוג לשעבר שאחד מהם בגד בי והשני זרק אותי כי הוא לא רצה חבר טרנס, הורים שהצהירו שהם ינתקו איתי קשר כי אני בן ולא בת כמו שהם רוצים. קשה לי לסמוך על אנשים אז אני מעביר אותם מבחנים מסוימים במוח עד שאני באמת נותן להם קצת מעצמי... ובדרך כלל, אני לא נותן את הכול גם. יש רק בן אדם אחד שמחזיק את כל הקלפים, וזה בן הזוג שלי. או הפסיכולוג שלי אבל אני לא חושב שהוא נחשב.

      בכל מקרה, אשמח לדבר איתך בפרטי ^^

    4. linoyhihi

      linoyhihi

      היי טיילור,

      ממה שאני מבינה ממך אתה מתמודד עם מלא דברים לא פשוטים- המצב עם ההורים, עניין האכילה, הכדורים.. במקביל נשמע שאתה ממש ממש מנסה לחזור לדרך- להגיע לאיגי, להפסיק עם הכדורים ולאזן את האכילה.

      בנוגע למשככים- חשוב להבין שאקמול (למשל) הוא לא כדור שאמור להשביע אותך, לרכז אותך או לגרום לך להרגיש טוב (נפשית)- מאחר ולא מדובר בכדורים פסיכיאטריים (שגם הם לא בדיוק עושים את הדברים האלה). כלומר יכול להיות שזה התחיל כאפקט פסיכולוגי- משהו כמו 'לוקחים כדור- מרגישים טוב', ומשם זה המשיך כבר למצב שבגלל הכדורים אתה מרגיש פחות טוב. כלומר הגוף שלך התרגל וזאת הסיבה שאתה מרגיש לא טוב מלכתחילה, ומרגיש צורך לקחת אחד. אם תבין את זה, יהיה לך הרבה יותר קל להפסיק- תהיה לך תקופת "התרגלות" קשה, ללהיות בלי כדורים, אבל אחרי זה תוכל פשוט להפסיק להרגיש את התחושות הרעות האלה שהן תופעות לוואי של הכדורים.

      השלב הבא הוא להבין איך אתה גורם לעצמך להרגיש טוב יותר מנקודת מוצא שכבר עכשיו טוב (כלום לא כואב או עייף) ואז תוכל לשפר לעצמך את איכות החיים.

      שלא לדבר על זה שתוכל להרגיע את בן הזוג שלך- שנשמע שמאוד אוהב ודואג לך, וזה מדהים שיש לכם אחד את השני 3>

      בנוגע להורים- ממש מתסכל לשמוע שהורים מתנהגים ככה וחשוב שתציף את הנושא אם אתה מרגיש שזה עובר את הגבול. אל תישאר עם זה לבד אף פעם. אין ספק שזה לא אמור להיות ככה.

      אני רוצה ממש לחזק אותך שלמרות הכל אתה כותב פה, משתף, מוצא את הזמן לבחון את הדברים ולחשוב מה אפשר לעשות. תמיד מוזמן לכתוב לי 3>

×