• הכרזות מערכת

    • idoc

      תקלה בנוטיפיקציות ובהודעות - בטיפול   17/02/17

      היי כולם/ן! אני מתנצל על הבאגים שאתם כנראה חווים בימים האחרונים, היתה תקלה בכל האתר מה שגרם גם לפורומים לא לעבוד - ועדיין קיימת תקלה בקריאת ההודעות וההתראות. אני מבטיח לכם שזה בטיפול מול מערכת הפורומים, הם פשוט בחו"ל ולוקח להם זמן לענות ולטפל בזה...  מתנצל על חוסר הנוחות הזמנית!

Taylor Creveey

משתמש/ת רשום/ה
  • מספר הודעות

    90
  • הצטרפות

  • ביקור אחרון

5 עוקבים

אודות Taylor Creveey

  • דרגה
    חבר/ת מערכת הפורומים
  • יום הולדת 04/12/03

Profile Information

  • מיקום כדור הארץ?
  • תחביבים יש הרבה; הם נמצאים באודותיי.
    אבל הייתי רוצה לציין פה שניים: נשימה והתאהבות. אני מהמניאקים האלה שיש להם "קראש שבועי".
    הבעיה היא שהבנים והבנות בשכבה שלי מתחילים לאזול. טוב, נו, שנה הבאה תיכון :) אנשים חדשים הידד!
  • פנו אלי ב לא משנה לי
  • מזל קשת

מבקרים אחרונים

1,268 צפיות בפרופיל
  1. אז אני לא מוציא ספר.

    למי אכפת בכלל?

    1. Amber Madison

      Amber Madison

      למה? אם אפשר לשאול

    2. Taylor Creveey

      Taylor Creveey

      ההורים שלי לא מוכנים לשלם על עוד הדפסה (זאת תהיה הפעם השלישית), ולי אין כסף, או אפשרות להרוויח כסף (קטין וזה).

      בלי עותק מודפס, אי אפשר לשלוח להוצאה.

    3. Amber Madison

      Amber Madison

      מצב מבאס , נכון שכרגע זה ממש מבאס ושאתה רוצה להוציא אבל בלי לחץ ההוצאה לאור לספר שכתבת זה עוד יקרה גם אם זה ייקח זמן , זה בסוף יקרה. גם אם זה לא יקרה עוד שבוע או עוד שנה , העיקר שזה יקרה. ולך תדע אולי בסוף זה כן יצא לפועל בעוד שנה ואפילו פחות (:

  2. החברים הכי טובים

    במצטבר, שלוש שעות. אבל תנו לי תגובות בונות, בבקשה
  3. החברים הכי טובים

    טוב או רע?
  4. ציטוטים

    "לגן עדן הולכים בשביל מזג האוויר. לגיהינום הולכים בשביל לפגוש את החברים." - מארק טווין אני אוהב את הציטוט הזה יותר מדי.
  5. החברים הכי טובים

    טוב, יש לי את רונאלדו, שהוא חתיכת סטאר, ויש לי את מייקל. אף אחד לא באמת מתייחס אל מייקל, אז רציתי לתת לו איזה קרדיט. מקווה שתיהנו! הערה אחרונה: קרקע/משיכה - משיכה מגנטית ליצורים חיים, דם - שליטה בדם, גופים וגילוי הנסתר, כישוף - הסתרת הגלוי וייצור אשליות, כאוס - כוח מוחלט של השמדה. כמכר - בית ספר ללימוד היסודות שצוינו מעל. תלמידים מגיעים לבית הספר בסביבות כיתה י"א (גיל 15-16). ~~~~~~~ מייקל בייקר ורונאלדו אנדרו טורס הם החברים הכי טובים. הם תמיד היו, ותמיד יהיו. הם היו מסוג האנשים שמכירים זה את זה מאז שהם זוכרים את עצמם - מאז ששיחקו יחד בתור תינוקות, ואז גדלו ועלו לכיתה א', לשאר הכיתות ולחטיבת הביניים - את השנה הראשונה והיחידה שלו בתיכון לפני שנלקח לכמכר, מייקל עבר לבד. אבל הם אף פעם לא הרגישו כמו אחים באמת. לפחות מייקל לא הרגיש ככה. הוא מעולם לא רצה להיות חברו הטוב ביותר של רונאלדו; לא רק. מייקל היה מאוהב ברונאלדו, מאוהב בכל דבר בו - בעיניו השחורות הגדולות, בשיערו השחור הפרוע, במהפכים החדים באישיותו, בשרירים המשתרגים תחת עורו. אך רונאלדו לא ידע על כך. ומייקל קיווה שרונאלדו גם לעולם לא יידע. מתי הוא הבין שהוא מאוהב ברונאלדו? הבזק הרגש המשמעותי הראשון של מייקל כלפי רונאלדו היה כאשר נדרו את הנדר - נדר "אחים בדם", הנדר שיכבול אותם יחד לשארית חייהם. שערבב את דמם, והפך אותם לאחים - נתן להם את היכולת לקרוא את המחשבות זה של זה, ולהגן זה על זה, להרגיש מתי כל אחד בסכנה. הייתה רק מחשבה אחת שרונאלדו לא הצליח להגיע אליה במוחו של מייקל, והיא, כמובן, המחשבה על האהבה שרחשה במייקל כלפי רונאלדו. ברגע שבו חתכו את אצבעותיהם, כשהיו בני חמש, הצמידו אותן ונדרו במלוא הרצינות: "אחים בדם" - מייקל הרגיש הרגשה חמימה בבטנו, כי הוא ידע שמעתה ואילך, רונאלדו שלו והוא של רונאלדו. רונאלדו כבול אליו לנצח נצחים, לשארית חייהם, ולעולם לא יוכל לעזוב. לתמיד. הרגע הזה, מייקל הבין אחר כך, היה בין הטעויות הגדולות בחייו. אך הרגע שבו מייקל באמת ובתמים הבין שהוא מאוהב ברונאלדו, התרחש חמש שנים לאחר מכן, בחג פסחא אחד, כשהיו בני עשר. הם שיחקו תופסת באחד מהשדות הרבים בקולומבוס, ולפתע, רונאלדו מעד והתגלגל במורד הגבעה - למרגלותיה היו סלעים, שאומנם לא היו יכולים להרוג את רונאלדו, אך כן לפצוע אותו כהוגן. אמרו להם להיזהר, לא לשחק שם, אבל רונאלדו ומייקל לא הקשיבו. הם הלכו לשחק שם, מבלי להיזהר. רונאלדו צרח בבעתה בזמן שהתגלגל במורד הגבעה. מייקל בהה באימה ברונאלדו, רונאלדו שלו, מתגלגל אל הסלעים. ואז, אף על פי שמייקל בטבעו תמיד היה ותמיד יהיה מכשף, הוא השתמש בקסם משיכה חזק כל כך, ששחור השיער הצעיר כמעט ריחף באוויר. רונאלדו רצה שמישהו ייקח אותו משם, יציל אותו, ולכן היה קל למייקל לשבור את כוח הרצון של רונאלדו ולמשוך אותו לאחור, אליו, בעוצמה. רונאלדו ההמום נחת בין ידיו של מייקל, שחיבק אותו בבכי של הקלה וחשב: הוא בטוח. רונאלדו שלי בטוח. זאת הייתה הפעם הראשונה - אם כי בהחלט לא האחרונה - שמייקל השתוקק לנשק את רונאלדו. השנים עברו. מייקל הסתיר את ההתאהבות שלו מכולם. רונאלדו והוא למדו יחד בחטיבה, בכיתה ח', כאשר אמו של רונאלדו נהרגה בקרב. מייקל הציע לרונאלדו שיבוא לגור אצל משפחת בייקר, שיישן אצלו בחדר - ממילא הדבר הסב למייקל עונג נוטף כאב, במקום לישון, לשבת ולבהות בפניו היפות והשלוות של רונאלדו כשישן - אך רונאלדו סירב. הוא הודה על כך ואמר למייקל שהוא טוב לב ונדיב מדי, וכי הוא לא צריך כל כך להתעקש - רונאלדו יסתדר בעצמו, הוא לא רוצה להעיק על משפחת בייקר. התקופה שעברה עליהם הייתה קשה בכל מקרה - אחיו הקטן של מייקל, ג'ון, בדיוק הבריא מניתוח להסרת גידול סרטני, ואמו של מייקל בדיוק חלתה בסרטן. רונאלדו טען כי הם לא זקוקים למעמסה נוספת, יחד עם הטיפול ברפאל התינוק. רונאלדו טעה - מייקל לא היה נדיב, ולא היה טוב לב. הוא הרגיש אשם. הוא הרגיש אשם על כך שתמיד קינא בג'ניפר - אמו של רונאלדו - ובעצם, בכל מי שרונאלדו נישק אי פעם בחייו, או ביקש ממנו נשיקת לילה טוב לפני שנרדם. רונאלדו תמיד ביקש מאמו נשיקת לילה טוב לפני שנרדם; לא משנה עד כמה מבוגר הוא היה, ועד כמה מאצ'ו הוא הפך. מאז אותו היום, רונאלדו ומייקל לא נפגשו זמן רב. למעשה, הם לא נפגשו עד שהגיעו לכמכר - מייקל חי בבית החולים, ורונאלדו ברחוב, עד אותו הזמן. בשנה הראשונה, הם חיו עם החונכים שלהם, ועד השנה השלישית, חיו באותו החדר - בשנה השלישית, רונאלדו עבר לגור עם החברה שלו, לוסי. בכמכר הם עשו הכול ביחד. למדו יחד, עשו שיעורים יחד, בילו את ההפסקות יחד. לפעמים, הם אפילו ישנו יחד, במיטה הגדולה של רונאלדו, צוחקים מתחת לשמיכה על דברים מגוחכים או אידיוטיים או גדולים להחריד, כמו המשימה האחרונה ששלחו אותם אליה, או הדרך בה אנה בורדרן חטפה עונש בשיעור, רק כי ניסתה לדבר עם רונאלדו, חביב הבנות. בלילות האלה, שבהם מייקל נרדם כשידו האחת שקועה בסבך שיער שחור וידו השנייה חובקת אליו את רונאלדו ומלטפת את בטנו השטוחה והחשופה (רונאלדו אף פעם לא הלך לישון עם חולצה), כשהתעורר בבקרים כשהיד אתה חבק את רונאלדו התגנבה במשך הלילה אל סף תחתוניו של רונאלדו במורד קו שרירי הבטן שלו - והעמידה בפיתוי להכניס אותה לשם הייתה קשה מנשוא - לבו של מייקל דהר ופרפר. וכשמייקל מצא את ידו על הסף, רונאלדו היה מתהפך מתוך שינה, משעין את ראשו על לוח לבו המפרפר של מייקל, ממלמל "בוקר טוב" ומיד אחר כך לוחש: "כבר ראית אותי ערום מיליון פעמים, ממה אתה כל כך נלחץ?" כשהרגיש את ידו המיוזעת של מייקל על בטנו התחתונה. דבריו של רונאלדו היו נכונים; כשהיו ילדים, עד גיל חמש, אימא של מייקל ואימא של רונאלדו קילחו אותם ביחד. בכמכר, הם אפילו יצאו עם בנות ביחד - עם החברות המתחלפות של רונאלדו, והבחורות שהוא מצא למייקל. מייקל, כמובן, מעולם לא רצה באמת לצאת עם אף אחת מהן - הוא רצה לצאת עם רונאלדו. הוא אהב את רונאלדו באופן כל כך מופשט ועדין - מייקל לא רצה לשכב עם רונאלדו, הוא בכלל לא היה מעוניין באף אחד ואף אחת במובן הזה - הוא פשוט אהב את רונאלדו. רצה שהוא יהיה שלו. ואז בשנה השנייה, רונאלדו החל לצאת עם לוסי. כשחזר מהדייט, רונאלדו היה הלום אהבה והמום. הוא לא פסק מלדבר עליה, והם המשיכו לצאת עד השנה הרביעית שלהם בכמכר, שעד שהגיעה - קנאתו של מייקל תפחה וגדלה אחרי כל בוקר שראה את רונאלדו פרוע שיער יותר מתמיד, אחרי כל פעם שמצא אותם מתנשקים בחדרם המשותף, אחרי כל פעם שמצא שריטה חדשה על גבו או על שפתיו ופניו של רונאלדו. והוא היה מוכרח להעמיד פנים שהוא מאושר מכך שרונאלדו ולוסי כל כך מאושרים יחד. עד השנה הרביעית, מייקל התענה בכל יום. בשנה הרביעית, רונאלדו החל לחנוך את ג'יימס קארטר, ולוסי בגדה בו עם חברם המשותף, אדוארד. לוסי ורונאלדו נפרדו, סוף כל סוף, ורונאלדו סיפר למייקל שהחניך מצא חן בעיניו מאוד, ונשבע שאם ג'יימס היה בת, הוא היה יוצא אתו. מייקל גיחך על אותם דברים, אך לא צפה את הבאות. את היום שבו רונאלדו יספר לו שיש לו חבר. "מייקי," אמר רונאלדו באותו היום, כשנפגשו כדי לעבוד על שיעורי הבית שלהם. "אני צריך לספר לך משהו." "כן?" מייקל שאל ובהה בבעיה שהיו צריכים לפתור. "אלוהים אדירים, שכחתי את הנוסחה." "מיכאל," רונאלדו אמר בעדינות. מייקל התקשח במקומו; רק אמו הייתה יכולה לבטא את שמו ככה - מיכאל. היא ידעה לדבר עברית, בתור יהודייה, ולכן גם ידעה לבטא את האות ח'. רונאלדו לא ידע עברית, אבל הוא כן ידע ספרדית שוטפת - ככה שגם הוא היה מסוגל לבטא באופן כלשהו, את שמו של מייקל כמו שצריך. מייקל הנהן. "אני מקשיב." "תבטיח שלא תצחק עלי," רונאלדו ביקש ועשה את הפרצוף המתוק הזה עם עיני הכלבלב. איך אני יכול לצחוק עליך? מייקל רצה להגיד, אבל הוא בסך הכול שתק והנהן. "בסדר," רונאלדו מלמל וחכך ידיים. "אני... יש לי חבר." "מה?" מייקל חשב שלא שמע טוב. אם יש לו חבר, זה אומר שיש לו סיכוי כלשהו לשכנע את רונאלדו להיות גם אתו. "יש לי חבר," רונאלדו חזר. "חבר. בן." "אני- בסדר. אתה לא צוחק עלי, נכון?" רונאלדו הניד בראשו. "באמת שלא, אחי. אני רציני עד מוות. הבחור הזה הוא הדבר הכי יפה ונהדר שפגשתי בחיים שלי - יופי כמו שלו לא ראיתי מימיי," רונאלדו מלמל ובהה באוויר. "אתה אוהב אותו?" מייקל חקר. רונאלדו הנהן. "מי זה?" "אני לא יכול לספר לך," רונאלדו מלמל. "אני מצטער, מיכה, הלוואי שיכולתי - אבל הוא ביקש שלא. אני אשאל אותו ואגיד לך, טוב?" "טוב," מייקל מלמל, אך בתוכו, לבו קיפץ: כל שהוא צריך לעשות הוא לברר מי זה הבחור הזה, להפריד אותם ורונאלדו יהיה שלו. שלו באמת. אך מייקל לא היה מסוגל. הוא גילה מי זה היה, זה היה ג'יימס - מייקל גם ניחש זאת בהתחלה - אך כשהיו ביחד, רונאלדו נראה כה מאושר מעצם היותו של ג'יימס לצדו, ומייקל הבין: אם הוא באמת אוהב את רונאלדו, עליו להניח לו. לתת לו להיות עם ג'יימס, עם הבחור שהוא אוהב באמת. מאז השנה השנייה, היו לילות, בהם רונאלדו ומייקל היו בורחים - בורחים מהמעונות של בית הספר, ששכנו מתחת לאדמה, עם בקבוק של וויסקי או וודקה או כל משקה אלכוהולי אחר, ליערות הפתוחים. שם, הם היו צוחקים ומדברים על הכול, מצטטים ציטוטים מיצירות ספרותיות ושותים, עד שהם היו שיכורים מאלכוהול ומילים, עד שראו את השמיים והכוכבים והיקום כולו קורסים ורוקדים ונמסים אל מול עיניהם. באחרון הלילות הללו, בשנה הרביעית של השניים, רונאלדו הביא אתו משקה כל כך חזק, שגרם להם ליפול על הדשא הרך מסחרחורת ולספר סודות כמוסים, כאלו שהם מעולם לא סיפרו זה לזה. איכשהו, מייקל הצליח לשמור את דבר אהבתו לרונאלדו נעול בפיו וחסוי. "לא סיפרתי לך," רונאלדו הודה והתהפך על הצד, בעודו מעביר אצבעות בשיער הזהב הלבן של מייקל. הכוכבים שבשמיים הסתחררו ונמסו כולם, לתוך עיניו של רונאלדו. החשכה המוארת הזו של שמי הלילה הבהירים, עשתה את דרכה היישר אל קשתיות עיניו - העיניים בהן מייקל היה מסוגל לאבד את עצמו, לבהות בהן שעות. "אבל - יש איזו נבואה שאמרה שאני וג'יימס אמורים להיות," רונאלדו שיהק, "ביחד. אני אוהב אותו, אתה יודע? רק שאני יודע שהוא יעזוב אותי אם -" עוד שיהוק קטע את דבריו השיכורים, "אם אני אספר לו את הסודות שלי. מזל שיש לי אותך." מזל שיש לי אותך. מייקל הרגיש את בטנו מתהפכת כשחשב על המילים. "מזל שיש לך אותי," הוא חזר וצחקק. מייקל לקח את ידו של רונאלדו באגרופו, ורונאלדו חייך ונשק לאגרוף. "אני לגמרי משוכנע שאני יכול לספר לך הכול, נכון? ואתה מספר לי הכול. אני אוהב אותך, מיכאל בייקר - אני אוהב אותך, אח שלי." אולי זה היה האלכוהול, אולי זה היה המצב בו רונאלדו היה שרוי, אולי זו הייתה הרגשה פנימית שדחפה אותו לקראת זה - מייקל לא ידע. הוא השעין את ראשו על ידו, רכן מטה והדביק נשיקה, נשיקה אמתית עם לשון והכול, על שפתיו של רונאלדו. רונאלדו פער את פיו וקירב את פניו של מייקל אליו. ההרגשה הייתה משכרת יותר מכל משקה ומתוקה יותר מכל פרי. קרמל ודם, כפי שמייקל דמיין, ריצדו על שפתיו של רונאלדו. רונאלדו נאנח את שמו של מייקל אלף פעמים, אולי פחות ואולי יותר. מייקל נישק את רונאלדו כאילו זה תלוי בחייו, ולבסוף, אחרי שנים רבות, הם התנתקו. רונאלדו בהה במייקל בתדהמה. אפילו דרך השיכרון, הוא זיהה שמשהו לא היה בסדר במה שהוא הרגע עשה. "אחי," רונאלדו לחש, "מה זה היה?" אני אוהב אותך, רצה מייקל להגיד. אני אוהב אותך יותר משאי פעם אהבתי משהו או מישהו, בכל החיים הארורים האלה. והלוואי שהיית אוהב אותי בחזרה, אבל אני חתיכת דפוק שלא ניסיתי להתחיל אתך, כי לך כבר יש איזה חבר שאתה אוהב אותו ומאושר אתו הרבה יותר מדי מכדי אני אגזול את זה ממך. לעזאזל, רונאלדו, אני מאוהב בך עד כדי טירוף. אני רוצה לנשק אותך ולא להפסיק. אני רוצה לגונן עליך בגופי. אני רוצה למות אתך, למות לידך, והעובדה שנדרתי להיות אחיך בדם היא הטעות הכי גדולה של החיים שלי, כי אחים בדם לא יכולים להיות ביחד. אסור להם. ועכשיו, אני לעולם לא אוכל לאהוב אותך, כי זה חתיכת חטא ארור. יתלו אותי על זה, מה שאומר שגם אתה תמות - הסיבה היחידה שאני לא מרשה לעצמי להתאבד היא שאתה תמות. אני מאוהב בכל דבר בך: בעיניים היפות שלך, בשיער הפרוע שלך, בשפתיים המלאות והמתוקות והרכות שלך, במהפכים של האישיות שלך, בגוף שלך ובנשמה שלך ובכל דבר שקשור אליך. השמיים נמסים לתוך העיניים שלך, רוני. אני נשבע שאני מוכן רק לשבת ולבהות בחשכה המוארת והיפהפייה הזאת שיש לך בעיניים. לעזאזל, אתה חתיכת יצור יפהפה - מבפנים ומבחוץ. אני רוצה הכול, כל עוד זה קשור אליך, ובשבילך אני אשרוף את העולם. אני אוהב אותך, רונאלדו אנדרו, ולהגיד את זה בחיים לא יימאס עלי. במקום כל זה, מייקל החל לגמגם. א-אני -" הוא בהה בעצים במרחק; עשר שנים, אולי יותר, הוא שמר את ההתאהבות שלו בסוד, סוד שהתוודה בו רק בפני עצמו בלילות שבהם לא נרדם. ועכשיו, בגלל מעשה מטומטם אחד - הוא נחשף. "לעזאזל," מייקל החליט לשחק את עצמו שיכור, "אני לא זוכר כלום." "מייקי?" רונאלדו שאל. מייקל הרגיש כיצד לבו נשבר למשמע הגועל והסדק בשתי ההברות של כינוי החיבה שלו, אך בכל זאת נעמד ומעד חזרה אל המעונות. "אני הולך חזרה לישון," מייקל מלמל. "לילה טוב." "לילה טוב, מיכאל," רונאלדו מלמל אחריו. "חלומות מתוקים, אח." שבועיים שלמים מייקל התחמק מרונאלדו. הוא סירב לדבר אתו על הנשיקה, סירב לדבר אתו על כל דבר שקשור אליהם - כל דבר שיכול להסגיר אותו. עד שיום אחד, רונאלדו הצליח לתפוס אותו. "מייקל," הוא התנשף אחרי השיעור. מייקל השפיל מבט. "רונאלדו, אני ממהר." "מייקל," רונאלדו חזר. "מחר אתה בן עשרים. אפילו לא נתת לי לברך אותך, דביל קטן." מייקל תמיד שיחק את עצמו אידיוט; זאת הייתה דרך מצוינת לגרום לרונאלדו להאמין שהוא לא שומר שום סוד טרגי ונורא. "אז תברך," הוא אמר בקול קשה. רונאלדו הרים גבה. "למה אתה בורח ממני?" "אני לא בורח ממך, רונאלדו." "אתה כן." רונאלדו נגע בידו, והם הופיעו בחדרו. מייקל סינן קללה; הוא שכח שרונאלדו יודע להעביר את עצמו ואחרים ממקום למקום בעזרת קסמי דם. "למה אתה בורח ממני?" רונאלדו חזר. "למה זה משנה לך?" "משנה לי." "אם אתה מוכרח לדעת, אני מתבייש." "למה?" רונאלדו שאל, וכשנענה בשתיקה, הוא נאנח. "הנשיקה?" "אולי." "כן, רציתי לדבר אתך גם על זה," רונאלדו הודה והתיישב על המיטה. "שב." מייקל התיישב לצדו של רונאלדו, ומתוך הרגל, רונאלדו השעין את ראשו על כתפו של מייקל, וזה היה מסוגל להריח את ריחו: ריח מתקתק של עלים נרקבים, רוח, גשם, שמש, ספרים. קצת לימון, קצת תות. דשא, זיעה, אפטרשייב ושמץ קל של דם. הריח של רונאלדו הימם את מייקל כל פעם מחדש. "אני לא רוצה לדבר על זה," מייקל הבהיר. רונאלדו הניח את ידו על ירכו של מייקל. "אני רוצה לדבר על זה." "רון-רון!" מייקל קרא בתסכול. "עזוב אותי!" "אני לא אעזוב את זה." רונאלדו הזדקף ובהה היישר אל עיני הכחול-פלדה של מייקל. הוא נגע בעגיל ניב החיה שנתלה מאוזנו הימנית של מייקל. "אני לא אעזוב את זה עד שתסביר לי למה לעזאזל נישקת אותי, מייקי." מייקל נאנק. העונג נוטף הכאב שתקף אותו כשנעץ מבטים ברונאלדו הישן שב לעצביו: הרגשה שמרטה את עצביו באופן נעים, ייסורים מהנים יותר מכל דבר שמייקל חווה בחייו, אולי מלבד לנשק את רונאלדו. "אני לא יכול להגיד לך," הוא לחש. וזה היה נכון - אם מייקל היה מתחיל לדבר על ההתאהבות הכוזבת שלו ברונאלדו, הוא היה מתיר לכל המרירות, הקנאה, הכעס והטינה שצבר עם השנים להתפוצץ. והוא לא היה רוצה שזה יקרה, לעולם לא. "אתה יכול," רונאלדו פסק בעדינות. "מייקל, אתה יכול הכול, ובאמת התכוונתי למה שאמרתי - אני בר מזל שאתה נמצא בחיים שלי, מיכאל." צמרמורת חרשה את גבו של מייקל כשרונאלדו אמר את שמו. הוא נשם עמוק; לאחר שיספר, הוא יגיד את מה שרצה להגיד כבר שבועיים. את מה שהחליט, בינו לבין עצמו, שיהיה האפשרות הטובה ביותר. "בסדר," מייקל מלמל. "אני אספר לך." "יופי," רונאלדו אמר ושכב על גבו, בוהה במייקל. ידיו התמקמו מתחת לצווארו, והחולצה שלו התרוממה וחשפה פס של בטן שרירית ושזופה. מייקל בלע רוק. הוא רצה לגעת בפס העור הזה. "תתחיל." "אני מאוהב בך," מייקל פלט לפני שיתחרט. רונאלדו בהה בו בציפייה ותדהמה, מתיר לו להמשיך לדבר. "אני מאוהב בך מאז ומעולם, והלוואי שלא הייתי נודר להיות אחיך בדם כי זה קורע אותי מבפנים כל יום, שאני לא יכול להיות אתך בגלל שטכנית, אני אחיך. אני רוצה להיות שלך, ושאתה תהיה שלי, אבל זה לעולם לא יקרה כי יש לך את ג'יימס ואתה אוהב אותו יותר מהכול, ואני לא יכול לקחת לך את זה - כי אני אוהב אותך, וזו תהיה אנוכיות - ואני אוהב אותך, אוהב אותך, מאוהב בך עד כדי טירוף, מאוהב בכל דבר בך, אוהב אותך כמו שלא אהבתי אף אחד ושום דבר בחיים שלי, רונאלדו. ביום ההוא, כששיחקנו על הגבעה? כשעשיתי את קסם המשיכה ההוא כדי להציל אותך? רק אז קלטתי איזו טעות נוראית עשיתי כשהסכמתי שנהיה אחים בדם, כי רק אז הבנתי עד כמה אני אוהב אותך. אני אוהב אותך, רונאלדו, ואני יודע שחזרתי על זה אלף פעמים, אבל אני לא רוצה להפסיק לחזור על זה כי אני אוהב לומר את זה. ובימים האלה, שהיינו פשוט שוכבים על המיטה ומדמיינים את העתיד שלנו, אני דמיינתי את שנינו. ביחד, באיזה בית נחמד. אולי עם ילד מאומץ או שניים, אבל ביחד, כי אני לא רוצה שתעזוב אותי ואני לא רוצה לעזוב אותך, לעולם לא. אני -" "מייק," רונאלדו קטע את מייקל בעדינות, "אני חושב שהבנתי." מייקל השתתק לרגע. "אמרתי לך את זה, ועכשיו אני הולך ולא חוזר." "מה?" רונאלדו שאל, חרדה מתגנבת לקולו. "מה זאת אומרת?" מייקל שנא לעשות לו את זה. שנא לראות את המבט השבור על הפנים של רונאלדו החזק שלו. "זה מה שרציתי להגיד אחרי כל הנאום הזה, שהלוואי שהיית קוטע אותי בשלב יותר מוקדם כדי למנוע ממני לדבר כל כך הרבה שטויות. השפלתי את עצמי, אתה יודע, הכול טוב ויפה - חוץ מזה שאני לא מוכן להעמיד פנים שאני מפרגן לך ולג'יימס ושהכול מושלם ונהדר כשזה לא. אני לא מסוגל להעמיד פנים יותר. העמדתי פנים כבר עשר שנים, רונאלדו, אני לא רוצה להעמיד פנים עוד דקה אחת יותר." רונאלדו בלע רוק. נראה כי הגלגלים במוחו מסתובבים, המחשבות קודחות. "מייקל, בבקשה - אתה לא יכול לעזוב אותי." "זה בדיוק מה שאני עושה." המילים השאירו טעם רע בפיו של מייקל. "קשר האחים בדם שלנו יישאר, כי אי אפשר לנתק אותו, אבל אני לא רוצה. אני לא עומד לדבר אתך יותר, לצאת אתך ללילות כאלה של שתייה ודיבורים - לתת לאלכוהול לסחרר מעלי את השמיים - רק כדי לראות איך הם נמסים ונשפכים לעיניים שלך, רונאלדו. אני לא מסוגל להמשיך לראות אותך מאוהב כל כך מול הפרצוף שלי ולהרגיש כאילו אני חתיכת בן אדם נוראי, אם אני רק מייחל לזה שזה ייגמר ויהיה לי סיכוי אתך." רונאלדו נראה חסר אונים. בפעם הראשונה בחייו, מייקל ראה את רונאלדו בלי מילים. "בבקשה," הוא אמר לבסוף בקול חנוק בעוד מייקל קם ממקומו. "מייק, אנחנו אחים בדם כבר יותר מחמש עשרה שנים. אתה לא יכול פשוט לנתק את הכול." "לא, רונאלדו," מייקל השיב. "אנחנו זיוף כבר חמש עשרה שנים. אני זיוף כבר חמש עשרה שנים." "מייקל," רונאלדו התחנן, "בבקשה תגיד לי שאתה עובד עלי. שכלום לא נכון ושאתה נשאר החבר הכי טוב שלי. באמת התכוונתי לזה - אני לא יודע איך הייתי חי בלעדיך." מייקל צעד אל הדלת. "אלא אם כן יש לך מילות פרידה," הוא פתח, "אני הולך עכשיו. ביי, רונאלדו." ואז רונאלדו עשה, ככל הנראה, את המעשה הכי נואש שהוא יכול לעשות. הוא קם ממקומו על המיטה, ריתק את מייקל לקיר, ונשק לשפתיו ארוכות. הלשון שלו הייתה מלוחה מדם יותר מאשר מתוקה מקרמל. רונאלדו כולו סער ורחש מתחת לשפתיו של מייקל, שנאנח בהקלה מרוכזת אל תוך הנשיקה, אל תוך כל מה שחיכה לו במשך כל כך הרבה זמן. מייקל ספר שישים ותשע שניות עד שמישהו מהם, הוא לא היה בטוח מי מהם, ניתק את הנשיקה. מייקל בהה בפניו של רונאלדו בפליאה, והפעם, שום עונג נוטף כאב לא דקר את עצביו. "רונאלדו?" הוא שאל. רונאלדו פשוט שתק ובהה בו, ומייקל החזיר לו מבט. רק אלוהים יודע מה קרה עכשיו. *** רונאלדו אנדרו טורס ומייקל בייקר הם החברים הכי טובים. הם תמיד היו, ותמיד יהיו. הם היו מסוג האנשים שמכירים זה את זה מאז שהם זוכרים את עצמם - מאז ששיחקו יחד בתור תינוקות, ואז גדלו ועלו לכיתה א', לשאר הכיתות ולחטיבת הביניים - את השנתיים שעברו, מסוף כיתה ח' עד לתחילת י"א, רונאלדו העביר ברחוב. הם היו אחים לכל דבר ולכל עניין. לפחות רונאלדו הרגיש ככה. מאז שזכר את עצמו, מייקל עמד לצדו - ילד עם בלורית שיער מבריקה בצבע בלונד-פלטינה, עור לבן כחלב ועיניים בגוון כחול-פלדה שתמיד החזירו אותו לשפיות כשחטף התקף זעם. ידיים חזקות שסטרו לו, לעתים בצחוק ולעתים כדי להחזיר אותו לדרך הישר. למייקל תמיד יהיה אכפת מרונאלדו, ולרונאלדו תמיד יהיה אכפת ממייקל. ככה הטבע עובד. ככה רונאלדו תמיד חשב שהטבע עבד, מאז שהיו מבוגרים מספיק כדי להבין את נדר "אחים בדם" שאותו נדרו בגיל חמש. ברגע שבו חתכו את אצבעותיהם, הצמידו אותן ונדרו במלוא הרצינות: "אחים בדם" - רונאלדו הרגיש משהו בנפשו נקשר למשהו בנפשו של מייקל, וידע שמעתה ואילך, מייקל שלו והוא של מייקל. מייקל תמיד יהיה שם כדי להחזיר אותו מהסף, כבול אליו לנצח נצחים, לשארית חייהם, ולעולם לא יוכל לעזוב. לתמיד. הרגע הזה, למעשה, היה ההחלטה הכי טובה בחייו של רונאלדו, שהיו רצף החלטות כושלות. מתי רונאלדו באמת הבין שמייקל תמיד יהיה שם לצדו? בחג פסחא אחד, כשהיו בני עשר. הם שיחקו תופסת באחד מהשדות הרבים בקולומבוס, ולפתע, רונאלדו מעד והתגלגל במורד הגבעה - למרגלותיה היו סלעים, שאומנם לא היו יכולים להרוג את רונאלדו, אך כן לפצוע אותו כהוגן. אמרו להם להיזהר, לא לשחק שם, אבל רונאלדו ומייקל לא הקשיבו. הם הלכו לשחק שם, מבלי להיזהר. רונאלדו צרח בבעתה בזמן שהתגלגל במורד הגבעה. מייקל בהה באימה ברונאלדו, רונאלדו שהיה אמור לשמור עליו ולהגן עליו גם במחיר חייו, מתגלגל אל הסלעים. ואז, אף על פי שמייקל בטבעו תמיד היה ותמיד יהיה מכשף, הוא השתמש בקסם משיכה חזק כל כך, שרונאלדו הצעיר כמעט ריחף באוויר. רונאלדו רצה שמישהו ייקח אותו משם, יציל אותו, ולכן היה קל למייקל לשבור את כוח הרצון של רונאלדו ולמשוך אותו לאחור, אליו, בעוצמה. רונאלדו ההמום נחת בין ידיו של מייקל, שחיבק אותו בבכי של הקלה. כל מה שרונאלדו הצליח לחשוב עליו, היה כי מייקל הציל אותו. מייקל התנהג כמו כל אח בדם אחראי וטוב שיש. זאת הייתה הפעם הראשונה - אם כי לא האחרונה - שרונאלדו הבין שמייקל תמיד יהיה שם לצדו ולעולם לא יעזוב, תמיד יגבה אותו כשיצטרך. כמובן שאז, רונאלדו לא ידע את הסיבה האמתית לעובדה הזו. השנים עברו. רונאלדו ומייקל התבגרו יחד, סיימו את בית הספר היסודי בהצטיינות וגרמו להורים שלהם להיות גאים. טוב, אביו של רונאלדו, אלפרד, מעולם לא היה ומעולם לא יהיה גאה בו, אז הם גרמו בעיקר לג'ניפר ולהוריו של מייקל להיות גאים. רונאלדו ומייקל למדו יחד בחטיבה, בכיתה ח', כאשר אמו של רונאלדו נהרגה בקרב. רונאלדו התאבל. הוא בכה כמו שלא בכה בכל שנות חייו - אמו הייתה מספרת לו, שאפילו כשהיה תינוק, הוא בקושי בכה. תמיד היה מאצ'ו חזק וקשוח. רונאלדו מעולם לא רצה להיות מאצ'ו חזק וקשוח, אך עם השנים, זאת התדמית שנבנתה לו. מייקל הציע לרונאלדו שיבוא לגור אצל משפחת בייקר, שיישן אצלו בחדר, אך רונאלדו סירב. הוא הודה על כך ואמר למייקל שהוא טוב לב ונדיב מדי, וכי הוא לא צריך כל כך להתעקש - רונאלדו יסתדר בעצמו, הוא לא רצה להעיק על משפחת בייקר. התקופה שעברה עליהם הייתה קשה בכל מקרה - אחיו הקטן של מייקל, ג'ון, בדיוק הבריא מניתוח להסרת גידול סרטני, ואמו של מייקל בדיוק חלתה בסרטן. רונאלדו טען כי הם לא זקוקים למעמסה נוספת, יחד עם הטיפול ברפאל התינוק. הוא הבטיח למייקל עשרות פעמים שיסתדר לבדו, שימצא מקום לישון בו. ובכן, המקום הזה היה סמטאות קולומבוס. בתחילה, רונאלדו חי בבית יתומים, יחד עם עוד ארבעים ילדים ושלושה מחוללים נוספים. משפחה אחת נחמדה, משפחת מור, הביעה עניין באימוץ שלו. רונאלדו חשב שהנה, הוא יוכל למצוא משפחה חדשה, לממש את ההבטחה שהבטיח לאחיו בדם, שלבטח דאג לו. אך ככל שעבר הזמן, המשפחה הראתה סימנים שהם רוצים לאמץ ילד אחר - ילד שרונאלדו לא זיהה, ילד בשם ג'ון. רונאלדו, שתמיד חונך על ערכי "המטרה מקדשת את האמצעים", החליט שהוא זה שמגיע לו שיאמצו אותו, לא ג'ון. ג'ון נראה כאילו הוא ברח מבית טוב, סתם כי שעמם לו; רונאלדו, לעומת זאת, היה תלוי באימוץ הזה. הוא היה תלוי בכך שייקחו אותו מבית היתומים הזה, שייתנו לו ללכת. אז ערב אחד, הוא גנב סכין יפנית מחדר האוכל אתו למיטה. בזמן שכל בית היתומים ישן, רונאלדו שם פעמיו לחדר של הילדים הקטנים - איפה שג'ון בן האחת עשרה ישן. ג'ון התעורר למשמע צעדיו של רונאלדו, ורונאלדו סתם את פיו לפני שזה הספיק לצרוח. "אני," רונאלדו נהם, "זה שראוי שיאמצו אותו. לא אתה, עכברוש." ג'ון נאנק בבהלה. הוא ניסה להגיד משהו חנוק מבעד לידו הגסה של רונאלדו, ששחרר מעט את האחיזה כדי להבין את דבריו: "אל תהרוג אותי, רונאלדו. אתה תתחרט." "למה?" רונאלדו סינן והציב את חוד הסכין, ביד יציבה ומיומנת, אל מול לוח לבו של ג'ון. הוא היה לוחם מלידה. "א-אני אחיו של מייקל," ג'ון לחש. "ג'ון בייקר." רונאלדו היה כל כך המום, שידו נשלחה קדימה. הלהב של הסכין החליק היישר לתוך לבו של ג'ון, ועיניו, כחולות-פלדה כמו של מייקל, נפערו לרווחה. עיני זכוכית מתות. רונאלדו כיסה על פיו בהלם מוכה אבל. הוא הרג, לא, רצח, את אחיו של מייקל. איזה מן אדם מעוות הוא? הוא סחב את הגופה לחצר, קבר אותה והכין מצבה. ברור שלא אמצו אותו אחר כך. מי יאמץ רוצח? מנהלי בית היתומים זרקו אותו בחזרה לרחוב. לפחי הזבל מהם בא. לאט לאט, בלי לשים לב, רונאלדו הידרדר לקלפטומניה. הוא היה גונב מהעוברים והשבים, מדרי רחוב אחרים - ומגלה שאין לו שום שימוש בדברים שגנב. אבל ההנאה שבגנבה, העמידה על המשמר למקרה שיתפסו אותו, תמיד קסמה לו, כל פעם מחדש. יום אחד, רונאלדו החליט לגנוב מהשליט של העיר. הכינוי שלו היה הלבקן. הוא לא ידע מדוע קוראים לבחור הזה ככה, אבל הוא ניחש שהבחור הזה פשוט מאוד מאוד לבן. רונאלדו התגנב למקום בו חבריו של המלך של רחובות קולומבוס הסתתר, וסרק את הפריטים: חולצה של קבוצת בייסבול, שרשרת זהב, טלפון ישן למדי, גיימבוי ישן אפילו עוד יותר וכובע. כובע צמר חום ומהוה. הוא התקדם בצעדים חרישיים וזהירים לעבר הכובע והרים אותו, לפני ששתי סופות הוריקן בנות אחת עשרה הסתערו עליו: ילד בלונדיני ומתולתל, עיניו חומות ועורו לבן, וילד אחר ששיערו היה חום-בלונדיני וקלוע לראסטות, אסוף בבנדנה. עיניו היו חומות כהות אפילו יותר, ועורו היה שזוף למדי. "מי אתה?!" צעק עליו הילד הבלונדיני וחבט בפניו. "למה אתה כאן?!" "למה ניסית לקחת את הכובע של ג'יימס?!" צעק הילד עם הראסטות. "אני מצטער!" רונאלדו צרח בהמולת המכות, "לא התכוונתי!" "בנים," קול תקיף נשמע מהעבר השני של הסמטה. "מה יש לנו כאן?" הקול שאל. הבלונדיני וראסטות זזו לצדדים. רונאלדו הרים מבט אל ילד בן אחת עשרה, נמוך למדי. עורו היה לבן כשמנת בפניו ובזרועותיו, אך צווארו היה בגוון השנהב. הוא הרים את הכובע מהאדמה וחבש אותו על ראשו. לצדו היו עוד כמה נערים, בערך בגילו, מלבד אחד: נער עם שיער דבש קצוץ ועיניים חומות, שלקח את הגיימבוי; נער עם שיער זהוב מגולח בצדדים ומגודל באמצע ועיני ברק מבזיקות; וילד, בערך בן תשע, שיערו בלונדיני כשיערו של מייק ועיניו סגולות, שלקח את חולצת הבייסבול. "אתה הלבקן?" רונאלדו שאל. הנער עם הכובע עשה פרצוף. "אלוהים, כמה שאני שונא את השם הזה," הוא רטן. "רק בגלל זה אני אגיד לאוסטין ולתומס לפוצץ אותך במכות." רונאלדו השתרע על רצפת האספלט. "לא, אני מצטער -" "זאת הייתה בדיחה," הנער מחה. "למה אף אחד לא מבין בדיחות בעולם הזה?" "ג'יימס," זהוב-השיער רטן וחבט בכתפו של חברו. ג'יימס חייך חיוך קטן. "יודע מה," הוא אמר וכרע על ברך אחת, "אם תתחנן, אני מוכן לשקול את השחרור שלך." "אלוהים אדירים," רונאלדו מלמל. "בבקשה, תן לי ללכת - לא לקחתי כלום, אני נשבע - רק, תן לי ללכת, אני לא יכול לאכזב את אחי! הוא שומר עלי!" רונאלדו קרא לפני שקלט שהוא מדבר על מייקל. ג'יימס הרים גבה. "אם אחיך לא יוצלח כמוך, אני מרחם עליו," הוא אמר. "אתה חופשי ללכת, עכברוש. עוף מכאן לפני שהמלך של אוהיו ישנה את דעתו." "תודה," רונאלדו מלמל, "אני מודה לך כל כך -" "אמרתי לך לעוף מכאן," ג'יימס קטע אותו. רונאלדו ברח. זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו בה חזה בג'יימס קארטר, ויש לציין, כי הוא התאהב בבחור הקטן. לאחר מכן, מישהו מהתלמידים של השנה הרביעית לקח אותו לכמכר, שם נפגש עם מייקל מחדש. בשנה הראשונה, הם חיו עם החונכים שלהם, ועד השנה השלישית, חיו באותו החדר - בשנה השלישית, רונאלדו עבר לגור עם החברה שלו, לוסי. בכמכר הם עשו הכול ביחד. למדו יחד, עשו שיעורים יחד, בילו את ההפסקות יחד. לפעמים, הם אפילו ישנו יחד, במיטה הגדולה של רונאלדו, צוחקים מתחת לשמיכה על דברים מגוחכים או אידיוטיים או גדולים להחריד, כמו המשימה האחרונה ששלחו אותם אליה, או הדרך בה אנה בורדרן חטפה עונש בשיעור, רק כי ניסתה לדבר עם רונאלדו, שהפך במהירות לחביב הבנות. בלילות האלה, שבהם רונאלדו נרדם כשמייקל מגונן עליו בגופו, והתעורר כשאצבעותיו של מייקל משחקות עם הגומי של תחתוניו - רונאלדו הרגיש מוגן יותר מתמיד. וכשרונאלדו התעורר בבקרים ומצא את ידו של מייקל על בטנו התחתונה, הוא היה מתהפך מתוך שינה, משעין את ראשו על לוח לבו של מייקל, ממלמל "בוקר טוב" ומיד אחר כך לוחש: "כבר ראית אותי ערום מיליון פעמים, ממה אתה כל כך נלחץ?" דבריו של רונאלדו היו נכונים; כשהיו ילדים, עד גיל חמש, אימא של מייקל ואימא של רונאלדו קילחו אותם ביחד. בכמכר, הם אפילו יצאו עם בנות ביחד - עם החברות המתחלפות של רונאלדו, והבחורות שהוא מצא למייקל. רונאלדו החליף חברות כמעט באותה תדירות בה הוא החליף חולצות - לפחות שלוש פעמים ביום. הוא אף פעם לא באמת אהב אף אחת מהן. אף פעם. ואז בשנה השנייה, רונאלדו החל לצאת עם לוסי. כשחזר מהדייט, רונאלדו היה הלום אהבה והמום. הוא לא פסק מלדבר עליה, והם המשיכו לצאת עד השנה הרביעית שלהם בכמכר, שעד שהגיעה - מערכת היחסים שלהם הידרדרה לאטה, עד שנהרסה לחלוטין כשבגדה בו עם אדוארד. בשנה הרביעית, רונאלדו חנך את ג'יימס קארטר, ולוסי ורונאלדו נפרדו, סוף כל סוף. רונאלדו סיפר למייקל שהחניך מצא חן בעיניו מאוד, ונשבע שאם ג'יימס היה בת, הוא היה יוצא אתו. מייקל גיחך על אותם דברים, ורונאלדו חשב שמייקל לא לוקח אותם ברצינות. עד שרונאלדו סיפר לו על כך שג'יימס הוא החבר שלו, ומאז, מייקל תמיד פרגן להם והתנהג כלפי מערכת היחסים שלהם בחיבה ואהבה, כפי שאח בדם אמור לעשות. מאז השנה השנייה, היו לילות, בהם רונאלדו ומייקל היו בורחים - בורחים מהמעונות של בית הספר, ששכנו מתחת לאדמה, עם בקבוק של וויסקי או וודקה או כל משקה אלכוהולי אחר, ליערות הפתוחים. שם, הם היו צוחקים ומדברים על הכול, מצטטים ציטוטים מיצירות ספרותיות ושותים, עד שהם היו שיכורים מאלכוהול ומילים, עד שראו את השמיים והכוכבים והיקום כולו קורסים ורוקדים ונמסים אל מול עיניהם. באחרון הלילות הללו, בשנה הרביעית של השניים, רונאלדו הביא אתו משקה כל כך חזק, שגרם להם ליפול על הדשא הרך מסחרחורת ולספר סודות כמוסים, כאלו שהם מעולם לא סיפרו זה לזה. "לא סיפרתי לך," רונאלדו הודה והתהפך על הצד, בעודו מעביר אצבעות בשיער הזהב הלבן והרך של מייקל, "אבל - יש איזו נבואה שאמרה שאני וג'יימס אמורים להיות," רונאלדו שיהק, "ביחד. אני אוהב אותו, אתה יודע? רק שאני יודע שהוא יעזוב אותי אם -" עוד שיהוק קטע את דבריו השיכורים, "אם אני אספר לו את הסודות שלי. מזל שיש לי אותך." מזל שיש לי אותך. רונאלדו התכוון למילים האלה כמו שהתכוון לפעימות לבו. "מזל שיש לך אותי," מייקל חזר וצחקק. הוא לקח את ידו של רונאלדו באגרופו, ורונאלדו חייך ונשק לאגרוף. "אני לגמרי משוכנע שאני יכול לספר לך הכול, נכון? ואתה מספר לי הכול. אני אוהב אותך, מיכאל בייקר - אני אוהב אותך, אח שלי." ואז מייקל נישק אותו. אולי היה זה האלכוהול, ואולי סחף הרגע, רונאלדו לא ידע - אך הוא החליט להגיב לנשיקה. רונאלדו פער את פיו וקירב את פניו של מייקל אליו. ההרגשה הייתה נעימה וחמימה ובטוחה, לא כמו הנשיקות הסוערות שלו עם ג'יימס, אלא משהו בטוח - כמו שחייה בקווים הרדודים יותר של האוקיינוס מאשר באמצעו, באמצע סערה. כוכבים, גשם וסוכר. כל אלה הוטמנו בלשונו של מייקל. רונאלדו נאנח את שמו של מייקל אלף פעמים, אולי פחות ואולי יותר. מייקל נישק את רונאלדו כאילו זה תלוי בחייו, ולבסוף, אחרי שנים רבות, הם התנתקו. רונאלדו בהה במייקל בתדהמה. אפילו דרך השיכרון, הוא זיהה שמשהו לא היה בסדר במה שהוא הרגע עשה. "אחי," רונאלדו לחש, "מה זה היה?" מייקל החל לגמגם. א-אני -" הוא בהה בעצים במרחק; רונאלדו לא הבין מדוע. "לעזאזל," מייקל רטן, "אני לא זוכר כלום." "מייקי?" רונאלדו שאל בסדק ודאגה. הדאגה דמתה יותר לגועל מאשר דאגה. מייקל נעמד ומעד חזרה אל המעונות. "אני הולך חזרה לישון," מייקל מלמל. "לילה טוב." "לילה טוב, מיכאל," רונאלדו מלמל אחריו. "חלומות מתוקים, אח." שבועיים שלמים מייקל התחמק מרונאלדו. הוא סירב לדבר אתו, ורונאלדו המבולבל לא הבין מה עשה. עד שיום אחד, הוא הצליח לתפוס אותו. "מייקל," הוא התנשף אחרי השיעור. מייקל השפיל מבט. "רונאלדו, אני ממהר." "מייקל," רונאלדו חזר. "מחר אתה בן עשרים. אפילו לא נתת לי לברך אותך, דביל קטן." "אז תברך," הוא אמר בקול קשה. רונאלדו הרים גבה. מייקל לא מדבר אליו ככה, אף פעם. "למה אתה בורח ממני?" "אני לא בורח ממך, רונאלדו." "אתה כן." רונאלדו נגע בידו, והם הופיעו בחדרו. הוא ידע להעביר את עצמו ואחרים ממקום למקום בעזרת קסמי דם, חומר לשנה שישית לפחות. "למה אתה בורח ממני?" רונאלדו חזר. "למה זה משנה לך?" "משנה לי." "אם אתה מוכרח לדעת, אני מתבייש." "למה?" רונאלדו שאל, וכשנענה בשתיקה, הוא נאנח. "הנשיקה?" את הנשיקה עצמה הוא זכר במעורפל; הוא זכר רק שנישק את מייקל ושעזב, לא יותר. "אולי." פניו של מייקל התעוותו בכאב, ורונאלדו הבין שמשום מה, מייקל ייחס לנשיקה הזו הרבה יותר משמעות ממה שרונאלדו ייחס לה. "כן, רציתי לדבר אתך גם על זה," רונאלדו הודה והתיישב על המיטה. "שב." מייקל התיישב לצדו של רונאלדו, ומתוך הרגל, רונאלדו השעין את ראשו על כתפו של מייקל. הריח של מייקל היה של ספרים, עור, אבקת סוכר והריח של האדמה הלחה מיד אחרי הגשם. היה לו ריח מיוחד, ריח של בית. "אני לא רוצה לדבר על זה," מייקל הבהיר. רונאלדו הניח את ידו על ירכו של מייקל, והרגיש כיצד מייקל מצטמרר מתחת לבד הג'ינס הגס. "אני רוצה לדבר על זה," הוא פסק. "רון-רון!" מייקל קרא בתסכול את שם החיבה שרונאלדו כל כך שנא. "עזוב אותי!" "אני לא אעזוב את זה." רונאלדו הזדקף ובהה היישר אל עיני הכחול-פלדה של מייקל. הוא נגע בעגיל ניב החיה שנתלה מאוזנו הימנית של מייקל, העגיל שמייקל עשה בגיל שלוש עשרה, וביקש שרונאלדו יישב לצדו במשך כל הזמן. "אני לא אעזוב את זה עד שתסביר לי למה לעזאזל נישקת אותי, מייקי." רונאלדו היה חייב לדעת מדוע מייקל עשה את זה. הוא היה מוכרח להבין. "אני לא יכול להגיד לך," מייקל לחש. רונאלדו רתח מכעס; זה לא הוגן שמייקל העמיד אותו במצב הזה, במצב בו הוא חייב להכריח את אחיו בדם לעשות משהו. "אתה יכול," רונאלדו פסק בעדינות, שהסוותה את הזעם המפעפע בלבו. "מייקל, אתה יכול הכול, ובאמת התכוונתי למה שאמרתי - אני בר מזל שאתה נמצא בחיים שלי, מיכאל." "בסדר," מייקל מלמל. "אני אספר לך." "יופי," רונאלדו אמר ושכב על גבו, בוהה במייקל. ידיו התמקמו מתחת לצווארו, והחולצה שלו התרוממה וחשפה פס של בטן שרירית ושזופה. מייקל בלע רוק. "תתחיל." "אני מאוהב בך," מייקל פלט. רונאלדו בהה בו בציפייה ותדהמה, מתיר לו להמשיך לדבר. "אני מאוהב בך מאז ומעולם, והלוואי שלא הייתי נודר להיות אחיך בדם כי זה קורע אותי מבפנים כל יום, שאני לא יכול להיות אתך בגלל שטכנית, אני אחיך. אני רוצה להיות שלך, ושאתה תהיה שלי, אבל זה לעולם לא יקרה כי יש לך את ג'יימס ואתה אוהב אותו יותר מהכול, ואני לא יכול לקחת לך את זה - כי אני אוהב אותך, וזו תהיה אנוכיות - ואני אוהב אותך, אוהב אותך, מאוהב בך עד כדי טירוף, מאוהב בכל דבר בך, אוהב אותך כמו שלא אהבתי אף אחד ושום דבר בחיים שלי, רונאלדו. ביום ההוא, כששיחקנו על הגבעה? כשעשיתי את קסם המשיכה ההוא כדי להציל אותך? רק אז קלטתי איזו טעות נוראית עשיתי כשהסכמתי שנהיה אחים בדם, כי רק אז הבנתי עד כמה אני אוהב אותך. אני אוהב אותך, רונאלדו, ואני יודע שחזרתי על זה אלף פעמים, אבל אני לא רוצה להפסיק לחזור על זה כי אני אוהב לומר את זה. ובימים האלה, שהיינו פשוט שוכבים על המיטה ומדמיינים את העתיד שלנו, אני דמיינתי את שנינו. ביחד, באיזה בית נחמד. אולי עם ילד מאומץ או שניים, אבל ביחד, כי אני לא רוצה שתעזוב אותי ואני לא רוצה לעזוב אותך, לעולם לא. אני -" "מייק," רונאלדו קטע את מייקל בעדינות, "אני חושב שהבנתי." הוא הרגיש חלחלה, תדהמה ומשיכה; לא היה לו מושג. לא היה לו מושג שזה מה שמייקל מרגיש. מייקל שלו, מייקל שאמור לשמור עליו בכל מחיר. עכשיו רונאלדו הבין מדוע מייקל שומר עליו בקנאה כזו; הוא דאג לרונאלדו. דאג שייפגע, כי הוא אהב אותו. רונאלדו רצה לחבק את מייקל ולעודד אותו, להגיד לו שהכול בסדר - אבל הוא לא היה מסוגל. הוא היה קפוא במקומו, מבועת, נרגש, נגעל ונמשך. והוא לא ידע מה מכל סחרחורת הרגשות הזו היה הרגש הנכון. מייקל השתתק לרגע. "אמרתי לך את זה, ועכשיו אני הולך ולא חוזר." "מה?" רונאלדו שאל, חרדה מתגנבת לקולו. "מה זאת אומרת?" מייקל לא יכול ללכת. הוא שלו, הוא לא אמור לעזוב. "זה מה שרציתי להגיד אחרי כל הנאום הזה, שהלוואי שהיית קוטע אותי בשלב יותר מוקדם כדי למנוע ממני לדבר כל כך הרבה שטויות. השפלתי את עצמי, אתה יודע, הכול טוב ויפה - חוץ מזה שאני לא מוכן להעמיד פנים שאני מפרגן לך ולג'יימס ושהכול מושלם ונהדר כשזה לא. אני לא מסוגל להעמיד פנים יותר. העמדתי פנים כבר עשר שנים, רונאלדו, אני לא רוצה להעמיד פנים עוד דקה אחת יותר." רונאלדו בלע רוק. מחשבותיו התרוצצו במוחו. "מייקל, בבקשה - אתה לא יכול לעזוב אותי." "זה בדיוק מה שאני עושה." קולו ופניו של מייק היו קפואים. "קשר האחים בדם שלנו יישאר, כי אי אפשר לנתק אותו, אבל אני לא רוצה. אני לא עומד לדבר אתך יותר, לצאת אתך ללילות כאלה של שתייה ודיבורים - לתת לאלכוהול לסחרר מעלי את השמיים - רק כדי לראות איך הם נמסים ונשפכים לעיניים שלך, רונאלדו. אני לא מסוגל להמשיך לראות אותך מאוהב כל כך מול הפרצוף שלי ולהרגיש כאילו אני חתיכת בן אדם נוראי, אם אני רק מייחל לזה שזה ייגמר ויהיה לי סיכוי אתך." רונאלדו הרגיש חסר אונים. המילים נחנקו בגרונו, לפני שאפילו הספיק לדבר. "בבקשה," הוא אמר לבסוף בקול חנוק בעוד מייקל קם ממקומו. "מייק, אנחנו אחים בדם כבר יותר מחמש עשרה שנים. אתה לא יכול פשוט לנתק את הכול." "לא, רונאלדו," מייקל השיב. "אנחנו זיוף כבר חמש עשרה שנים. אני זיוף כבר חמש עשרה שנים." "מייקל," רונאלדו התחנן, "בבקשה תגיד לי שאתה עובד עלי. שכלום לא נכון ושאתה נשאר החבר הכי טוב שלי. באמת התכוונתי לזה - אני לא יודע איך הייתי חי בלעדיך." רונאלדו לא ידע איך עוד הוא אמור לשכנע את מי שאמור להיות שם אתו ובשבילו, וכל חייו להישאר אתו. מייקל צעד אל הדלת. "אלא אם כן יש לך מילות פרידה," הוא פתח, "אני הולך עכשיו. ביי, רונאלדו." ואז רונאלדו עשה, את המעשה הכי נואש שהוא יכול לעשות. הוא קם ממקומו על המיטה, ריתק את מייקל לקיר, ונשק לשפתיו ארוכות. הלשון של מייקל ריקדה בפיו, ליקקה את תכולתו עד תום. היה לו טעם מריר, דומה לטעם של בירה; אבל מייקל שונא בירה. רונאלדו שמע את האנחה של מייקל אל תוך הנשיקה. לבסוף, מישהו מהם, רונאלדו לא היה בטוח מי, ניתק את הנשיקה. מייקל בהה בפניו של רונאלדו בפליאה. "רונאלדו?" הוא שאל. רונאלדו פשוט שתק. ~~~~~~~~ וכאן זה נגמר, אם הצלחתם לשרוד את המפלצת הזאת עד כה! אל תרצחו אותי על הסוף הפתוח! תגובות בונות יתקבלו בברכה!
  6. לגן עדן הולכים בשביל מזג האוויר. לגיהינום הולכים בשביל לפגוש את החברים.

    - מרק טווין

  7. מה הטעם שלכן?

    אממ... לאדע. אני מעדיף להיות בתפקיד הבן (דמיבויז לשלטון!), אז אני חושב שאני מעדיפה בנות שנמוכות יותר ממני. מבחינת אופי, זה מאוד ספציפי, אני לא אתחיל לפרט. אבל אני אוהב אנשים בהירים ממני, זה חמוד :) ועיניים יפות זה חובה!
  8. המקום לומר את המילים.

    אני רוצה, כל כך רוצה לאהוב כבר.
  9. איגי

    כן, אז החלטתי שבמקום לפתוח אשכול חדש, אני אפעיל מחדש את זה. אני עדיין נורא רוצה, והייתה איזו התפתחות חשובה למדי (שנקראת אלכס). יש לי ידידה ממש טוב (היא דמיבוי, אז אני אדבר עליו בעיקר בזכר), ורצינו נורא להיפגש בחופש. גם נפגשנו בסוף, אחרי שההורים שלי הסכימו. בהתחלה, אימא שלי הייתה בעד, אבל אחר כך היא בדקה לי את הפלאפון וראתה שאני מדבר עם אלכס בלשון זכר - והיא סוג של נחרדה. היא ממש לא רצתה שאני אלך לפגוש את אלכס, שהוא בייסיקלי החבר הכי טוב שלי, ועכשיו היא גם אומרת שהוא לא נראה לה, ואני בטוח בתשעים ותשע אחוז שזה בגלל שהוא להט"בי. עכשיו, מה אני אמור לעשות אם אימא שלי נחרדת מהעובדה שאני אפגש עם להט"בים אחרים? מה רע שאני אוכל לדבר איך שבא לי? ובכלל, לא נראה לי שהיא לקחה את העניין הזה ברצינות, כי היא לא דיברה איתי על זה (או בזכר) כבר בערך חודשיים. עזרה?
  10. אתם מכירים את הרגע הזה

    שאתם קולטים שהטמטום שלכם הגיע לגבולות חדשים

  11. אני לא מאמין שאני נמצא בבית שלי

    ולא מרגיש בבית שלי.

    שאני כל הזמן רק מרגיש שההורים שלי כועסים עלי, ואין לי מושג למה. שאני מרגיש כלוא בבית שלי, ושאני רק רוצה לצאת לחברות או עם חברות או לחופש כלשהו.

    או לאיגי. הלוואי שלאיגי - אבל ההורים שלי לא ירשו לי. אין מצב שזה יקרה.

    אני מתחיל לאבד תקווה לאט לאט.

  12. אתם מכירים את האנשים הנהדרים האלה

    שלא משנה כמה שאתם מבקשים מהם לפנות אליכם בלשון פנייה מסוימת, תמיד יהיו מניאקים ובכוונה יפנו אליכם בלשון ההפוכה?

    כי אני מכיר.

  13. המקום לומר את המילים.

    אני לא מבין, וכנראה שאני גם אף פעם לא אבין, למה אתה חייב לריב אתי פעם בשבוע לפחות. למה לעזאזל אתה מוכרח להתעצבן עלי כל הזמן, ולהאשים אותי בדברים שהם לא אשמתי. אני שונא אותך יותר משאני שונא את עצמי. מזל טוב, הצלחת לשבור שיא.
  14. אני לא מבין למה אנשים חייבים לדחוף אותי לריב איתם

    ואני גם בחיים לא אבין.

  15. מזל טוב לבן אדם שאני הכי אוהב בעולם ושתמיד שם בשבילי ^-^ כמו שהוא מתעקש להגיד לי כל הזמן, דמיבוי חמוד וגאון של אבא שכמותו.

    וכמובן, לאיידול שלי קונור פרנטה ^^

    1. Alex Fierro

      Alex Fierro

      מת עליךך אחייי

      ~לב שחור :)~

    2. Taylor Creveey

      Taylor Creveey

      מת עליך בחזרה, נשמה של ברווזים ><