מעבר לתוכן
  • הכרזות מערכת

    • Romo

      הצטרפו לסיגי - קבוצה חברתית וירטואלית!   15/07/18

      רוצות.ים להיות חלק מקבוצה באיגי ואין באזור שלכן?  עוד לא מרגישים מוכנים להגיע פיזית למועדון נוער?  רוצות להיות חלק מפעילות איגי בלי לצאת מהחדר שלכן\ם? הצטרפו לסיגי - קבוצת הוידאו צ'ט של איגי !מה זה אומר? מפגש שבועי אינטימי עם קבוצת בני ובנות נוער ומדריך, והכל דרך וידיאו צ'ט מהטלפון או המחשב שלכן\ם   מעוניינות\ים? פנו לעמית המהמם ביוזר @AmitSo

Adidas זה החיים

משתמש/ת רשום/ה
  • מספר הודעות

    4,956
  • הצטרפות

  • ביקור אחרון

1 עוקב

אודות Adidas זה החיים

  • דרגה
    חבר/ת פורום ותיק/ה ומוביל/ה

Profile Information

  • פנו אלי ב
    לשון נקבה
  • מזל
    שור

מבקרים אחרונים

49,357 צפיות בפרופיל
  1. המקום לומר את המילים.

    You said you'd care for me You said you'd be there for me :(
  2. המקום לומר את המילים.

    אני חולמת להמציא פטנט עולמי. ושאת תשתמשי בו. ואולי יום אחד תדעי שזה שלי.
  3. המקום לומר את המילים.

    כמות השקרים.. האפסות.. העולב.. זה משעשע אותי. אני לא אשקר. לא מכעיס - מצחיק. לא תגיעי רחוק בחיים. אולי אם תתבגרי, מי יודע. ואני חשבתי שאני damaged.. אבל מסתבר שאני אדם בריא ביחס לסובבים אותי. בעצם, אנשים חושבים שמשהו אצלי שרוט, דווקא בגלל שאני פחות דפוקה מהעולם. יותר צלולה. רואה בבהירות. תפסיקו לגרום לי להרגיש חרא עם מי שאני. הגמל לא רואה את הדבשת שלו.. האנושות כזו דפוקה. כל יום מחדש אני חווה level יותר מזעזע של damaged people. Hard to digest
  4. המקום לומר את המילים.

    יותר מידי טחינה על הבוקר. יצא לי לפני כמה ימים לחשוב על מה שקרה לפני שנה וחצי. בטח את חושבת שאני כל כך לא שווה את זה. ומי יודע, אולי אני לא. זה תמיד מצחיק כשאדם א חושב שאדם ב לא שווה אותו, אבל בתכלס... אדם ב חושב גם הוא שאדם א לא שווה אותו. זה לא היה צריך להיות ככה. כאב לי שלא ראית איפה אני נמצאת. אבל מגיע לי, כי לא העזתי להתלונן. ולא שלמדתי יותר מידי מאותה תקרית.. כלומר, נסיון... עדיין קשה לי להעז. לעמוד על הרגליים האחוריות ולהגיד "תשמעי, את לא רואה אותי". במקום רק כואב לי יותר. וככל שכואב לי יותר, אני מודה שאני פחות בת-אדם. לא יכולה להתעלות על הכאב הפנימי שלי. עד שאני מפוצצת הכל. פצצת זמן מתקתקת - בכל זאת. מה שאני מנסה לומר, כן, כלפי חוץ היה נראה שאת לא מזיזה לי את העפעף, אבל זה לא היה המצב, לפחות לא עד הרגע האחרון. כי ברגע האחרון יכולת לקפוץ מהגג והייתי אומרת שהבאת את זה על עצמך ושתלכי להזדיין. אז סורי על התחושה הלא נעימה. שנה וחצי עברה ובטח לא אכפת לך. את בטחח שמחה שאת לא שומעת ממני יותר, כי בסהכ הייתי כנראה חוויה שלילית. וגם את היית חוויה שלילית עבורי. אני מזכירה את זה כל הזמן כדי שלא תחשבי לרגע שסבלת שם לבד. סבלתי יחד איתך.. כלומר, סבלתי בנפרד ממך. בכל זאת צורב לי שלא הצלחתי לנשוך שפתיים, ניסיתי ונשכתי לשון. בכל פעם שניסיתי להתאפק כאב לי יותר. חבל בסהכ. חבל למרות שאת לא שווה אותי, ואני לא שווה אותך.
  5. המקום לומר את המילים.

    אני מתחילה ללמוד שלא תמיד יש לי את הכלים להתמודד עם אנשים.
  6. המקום לומר את המילים.

    אני מרגישה ככה תמיד כשאני מבינה באיחור. לא מסתפקת בזה שאני יודעת, אוקיי? אני כועסת על כל שנייה שלא ידעתי. על כל שניה מפגרת. תרתי משמע. אני יודעת שאני משתדלת להכניס אמוציונאליות. אבל אני לא מצליחה להפוך אמוציונאליות להגיונית. וזה מעצבן אותי. כי אני נורא משתדלת. אוקיי, הבנתי, אני אמורה להיות בת אנוש ולא רובוטית. מבינה בסדר? לא הכל טכני. בולשיט טוב? כי כשאני נותנת לעצמי שתי סטירות ואומרת לעצמי "אולי אכניס לזה קצת אמוציות? ככה אנשים נורמלים עושים." אני תמיד מגלה בסופו של דבר שהכל טכני כל כך. כמו נוסחה סופר פשוטה. לכל היותר שני נעלמים, בסדר? אני שונאת שהעולם מעביר עלי ביקורת. כאילו שאני לא צודקת. חתיכת בני זונות. כואב לכם שאני מבינה יותר טוב מכם? כואב לכם שאני יכולה לנתק כל פיסת רגש? שיש לי הגיון פאקינג טהור? זו הסיבה שאתם מפילים אותי? "להסתכל על דברים ברגישות". כוס אמק. כואב לי כשאני מרגישה שאני טועה. כשאני מרגישה טיפשה. אני בחיים לא אאשים מישהו שהפך אותי לטיפשה. רק את עצמי. אני מרגישה חרא. כל כך כועסת על עצמי שאני רוצה לפעמים להיות כמו כולם. אני פאקינג לא אהיה אף פעם כמוכם. במיוחד כשאני מרגישה שאתם תמיד טועים. לא מבינים כלום מהחיים שלכם. לכו עם הרגשות הדפוקים שלכם. נראה מי יגיע רחוק יותר. פאקינג אכזבתי את עצמי כל כך. מעכתי את הלב המצומק שלי כמו סיגריה. אשכרה שברתי לעצמי את הלב. איבדתי את האמון בעצמי. אני בשוק. כל זה בשביל להרגיש קצת יותר בת אדם? לכו תזדיינו.
  7. המקום לומר את המילים.

    כל הסיכויים נגדי
  8. המקום לומר את המילים.

    ואז הסברתי לה מה הרגשתי והיא צחקה. היא אמרה שאני צריכה ללמוד תאטרון כי אני מאוד תאטרלית. ותוך כדי הצחוק הזה היא אומרת לי שיכול להיות לי עתיד מטורף. אז שאלתי "רגע. אבל מה לגבי מה שאמרתי? היית מרוכזת בכלל?" כבר אין לי כוח.
  9. המקום לומר את המילים.

    "גם ככה עוד שבוע אני לא אראה אותך יותר"
  10. המקום לומר את המילים.

    אני מבולבלת. יותר מהרגיל זאת אומרת... לא מבינה למה פעם בכמה חודשים התת מודע שלי מזכיר לי שאת קיימת.. החלומות האלה.. בשביל מה הם טובים? בשביל שאתעורר ואגיד "הלוואי" על חלום רטוב שנמצאת בו מישהי ש(כבר) לא אוהבת אותי? אני מרגישה ממש בסדר עם זה, שלא תאהב אותי. אני גם ככה לא עושה לה טוב. אז בסדר. שיהיה. אבל למה המוח שלי גורם לחלומות האלה להרגיש כאלה מציאותיים? קראתי שבכל חלום יש מסרים שהמוח שותל, כדי להראות לך שזה לא אמיתי, בעיקר כדי לעזור לך בסיוטים.. אבל לא היה שם שום דבר שהוא לא הגיוני.. הדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו אם גם לה מופיעים חלומות כאלה מידי פעם. משום מה נדמה לי שלא.
  11. המקום לומר את המילים.

    רע לי עם המחשבה שאני בחורה עצלנית, שיש לי קוצים בתחת, שאני לא ממוקדת. פעם השנאה העצמית הייצה מניעה אותי להישגים, היום אני כבר כמעט ולא שונאת את עצמי, אבל מרגישה שאני הופכת לכלומניקית. אני כבר לא מצליחה לדחוק את עצמי לקצה. פחות כואב לי ככה, אבל אני גם פחות מרוצה. אני במרחק 80 יום מה360 ואני מאמינה במספרים בסופו של דבר. הלוואי שמשהו קיצוני (וטוב) יקרה. ביום ה360 משהו חייב לקרות. אני פשוט יודעת.
  12. המקום לומר את המילים.

    איך הרסתי כמעט כל דבר שהיה לי בחיים? פשוט החרבתי במו ידיי את עצמי. ולא מתוך מקום הרסני, זה מה שהורג אותי. אני נשבעת שניסיתי לסדר דברים, לתקן, רציתי לטפל בכל מה שהיה נראה לי עקום בעין. פשוט הכל נשמט לי מהידיים. ואני מתחילה להרגיש רע על זה בשביל הסביבה שלי שסובלת כתוצאה מכך. הלוואי שכולם ידעו שזה בכלל לא בכוונה.
  13. המקום לומר את המילים.

    אני יודעת שקיימות נורמות, גם אם אני לא אוהבת אותן. אני מבינה שהן קיימות וכנראה נצחיות. אני גם מבינה שיש אנשים שלא כל נורמה בדיוק מתאימה להם. יש אנשים שנדמה לי שהם הצליחו לנתב את האישיו שלהם עם נורמה חברתית מסוימת, למשהו באמת גדול. אפשר להסתכל על הרבה זמרים ויוצרים, שמה לעשות, אבל לא היה בזין שלהם לשבת וללמוד או ללכת לעבוד. והם עשו בסופו של דבר משהו שהוא גדול בהרבה מנורמה פתטית. לאף אחד בעצם לא אכפת שהם לא עובדים 5 ימים בשבוע מ8 עד 17, ושהם לא סיימו קולג׳, או שמלכתחילה הם לא הלכו לקולג׳. ואני תוהה האם גם אני אצליח. אז לי יש זין לשבת ללמוד, ויש לי זין לעבוד. אבל יש לי בעיה עם נורמה שונה. אני באמת חושבת שיש לי בעיה עם אהבה. שפשוט אהבה זה לא בשבילי. לא מתאים לי. לא ילך. אין לי זין גם. יש לי בכלל לאן לנתב את המגבלה שלי? יש לאן למנף? אני יודעת שזה משהו שאני אמורה לעבוד עליו. אבל מה אם זה באמת לא בשבילי? אולי עוד יצא ממני משהו גדול דווקא כי אני לא מבינה את המושג "אהבה".
  14. המקום לומר את המילים.

    איכשהו אני כל הזמן מוצאת את עצמי מתחננת (אל עצמי) "בבקשה תפסיקי לעשות לעצמך בושות". לפעמים אני שומעת אלבומים שלמים של סיה. סתם כשאני נהפכת אמוציונלית ואני מנסה להפסיק לחשוב. לפני כמה ימים הרגשתי שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב (עליך), נשארתי ערה עד 2 וצבעתי בחוברת צביעה (של מבוגרים) ולא היו לי כוחות לחפש צבעים או טושים, ורק טוש אחד היה נראה לי נגיש מכולם, כחול, ואת יודעת למה כחול זה את. ואומרים שכחול זה מרגיע, וכנראה שהייתי צריכה הרבה כחול מול הפרצוף שלי באותו לילה. זה עזר, ומה שצבעתי לא יפה, בכל זאת, הכל בכחול. ועוד בגוון אחד. ניסיתי לתכנן איפה ישארו חלקים ריקים, כלומר לבנים. לא הגיוני הרי להשתדל לא לצאת מהקווים ולצבוע הכל באותו טוש, נכון? אחרת למה לא לקשקש על הכל? אני מרגישה עכשיו צורך להמשיך את חוברת הצביעה. גם כן, בכחול. באותו טוש. אני רוצה להרגיש צורך לחפש עוד צבעים. אבל בסדר, פיקאסו בעצמו ידוע כאחד שנתקע בתקופות כחולות. הלוואי שדי.
×