• הכרזות מערכת

    • idoc

      תקלה בנוטיפיקציות ובהודעות - בטיפול   17/02/17

      היי כולם/ן! אני מתנצל על הבאגים שאתם כנראה חווים בימים האחרונים, היתה תקלה בכל האתר מה שגרם גם לפורומים לא לעבוד - ועדיין קיימת תקלה בקריאת ההודעות וההתראות. אני מבטיח לכם שזה בטיפול מול מערכת הפורומים, הם פשוט בחו"ל ולוקח להם זמן לענות ולטפל בזה...  מתנצל על חוסר הנוחות הזמנית!

Adidas זה החיים

משתמש/ת רשום/ה
  • מספר הודעות

    4,842
  • הצטרפות

  • ביקור אחרון

אודות Adidas זה החיים

  • דרגה
    חבר/ת פורום ותיק/ה ומוביל/ה

Profile Information

  • פנו אלי ב לשון נקבה
  • מזל שור

מבקרים אחרונים

26,296 צפיות בפרופיל
  1. המקום לומר את המילים.

    כשזה עמוק-עמוק את מרגישה שלתמונה נוספו המון צבעים
  2. המקום לומר את המילים.

    זה מצחיק שאני זוכרת מה קרה חודש אחרי.. שפשטתי את הטבעות שענדתי, ושטפתי ידיים, ואת עמדת מאחורי והסתכלת עלי, אולי אפילו בחנת אותי, וכשהסתובבתי אלייך חייכת ושאלתי "מה?" אמרת שאת אוהבת את ה"קן" שלנו. בדיעבד מרגיז שככה קראת לזה. אחרי זה ישבנו לאכול, שמת את הראש שלך על הכתף שלי והיד שלך נעה במעלה הירך שלי. הייתי עם תחושות אמביוולנטיות באותו הרגע, אבל החזקתי לך את היד. ליטפת לי את הגב, את השיער. כששיחקת לי בשיער הזזת לי אותו וחשפת לי את הצוואר ואז לחשת לי שאת מרגישה איתי כאילו שאת בסרט צרפתי. הכל היה בצורה כל כך עדינה ומתונה שזה לא הפריע לי, שידעתי שזה לא נראה מהצד כמו המרחות מגעילה. אני נזכרת בררגע ההוא ומבינה איך שברתי אותך אחר כך. תמיד יהיה לי עצוב על זה.
  3. המקום לומר את המילים.

    אתמול בלילה, אמא שלי צעקה עלי. לא כי אמרתי משהו לא במקום (כמו בדכ) - כי סיפרתי לה שרע לי וקשה לי. אני תמיד ידעתי שאני לא צריכה לצפות ליותר מידי מאמא שלי, כי מעטות הפעמים בהן היא החצינה רגשות אמהיים, לכן אני לא כועסת עליה או מאוכזבת ממנה. אני רק לא מבינה למה היא חושבת שאדם מפורק שחוטף צעקות יקום ויאסוף את עצמו? או איך היא חושבת להחדיר בי הגיון בעזרת צעקות? אמא אמרה לי "משהו במוח שלך רקוב. את מתחילה להזכיר את אחיך" וזה נכון, אני באמת מאבדת את זה מרגע לרגע. וזה ממש הגיוני שאכנס למקומות חשוכים כאלה לנוכח כל הכשלונות הרצופים שלי במהלך הכמעט-שנה-האחרונה. אני לא כזאת תינוקת, לא מתבכיינת כי "אמא צעקה עלי", אני ממש מבינה מאיפה זה בא. השבר כלי שהפכתי להיות גורם לה להיות מתוסכלת, והיא לא באמת מצליחה להרגיש או להבין את הקשיים עליהם אני מדברת. אז מתעורר בה כעס, כי בשבילה אני מדברת שטויות, ולוקחת את החיים קשה מידי - אין ספור פעמים היא אמרה לי "אבל את בחורה צעירה, למה את לוקחת את החיים כל כך קשה? זו המציאות של כולם, וכולם זורמים איתה". ובנוסף היא גוערת בי על הבריחות שלי וחוסר היכולת להתמודד. היא מזכירה לי מקרים מפעם בהם לא עשיתי את מה שיכולתי, אך באותם רגעים בעבר, היא תמיד שתקה ולא חשבה לעזור לי. אמא שלי אומרת שאם רע לי זה באשמתי, ושאני לא מנהלת את החיים שלי נכון. לי קל לומר שיש לה חלק בזה. לא זכורה לי פעם אחת ששמעתי בעצתה ולא רק שהיא לא הייתה שווה לכלום, היא גם החריבה את האדמה תחתיי. אני יכולה להאשים אותה על העצות הגרועות שלה, אבל אני יכולה גם להאשים את עצמי כי אני מקשיבה לה. מתחיל להיות לי לא אכפת מהעתיד שלי. אם פעם העתיד החזיק אותי, היום קל לי לראות שאף אחד לא מבטיח לי עתיד ורוד, או אפילו צהוב. שום צבע לא מבטיחים לי.
  4. המקום לומר את המילים.

    הקומבינציה של דפיקות לב חזקות ונשימה לקויה גורמת לתחושה שדווקא המוח עוד רגע מתפוצץ. אני חושבת שאם לא אקום מחר בבוקר, זה יהיה בסדר. אין לי חיים לאבד או להפסיד.
  5. המקום לומר את המילים.

    אני ברצינות כבר לא מאמינה שיכול להיות לי טוב. החיים האלה בלתי אפשריים.
  6. הורג אותי שקיבלתי היום מכתב שמודפס עליו התאריך 17/02/17

  7. המקום לומר את המילים.

    יכול להיות שאני בוחרת להיות נחמדה לאנשים הלא נכונים.. יכול להיות. אני קוראת לזה "נחמדות שמתפוצצת בפנים". ..... מעולם לא הייתי ככ מפוזרת כמו עכשיו. לא כי אני לא יודעת מה אני רוצה - כי אני רוצה יותר מידי. כל כך קשה להשאיר את העוגה שלמה כשאת כל כך רעבה. בכלל קשה לבחור עוגה כשגם ככה לא תאכלי ממנה. ובכלל... הכי מפחיד זה לטעות.
  8. המקום לומר את המילים.

    לפעמים אני מוצאת את עצמי משכנעת בנות למה לא להפיל את עצמן אלי. תמיד. כל הדיבורים האלה, גורמים לי להרגיש איך הלב שלי נמק. אני לא רוצה שאף אחת תנסה להתמודד איתי. אני נהנת שמתייאשות ממני. אוהבת להרגיש שויתרו עלי. אני לא רוצה לתת את עצמי. לאף אחת.
  9. המקום לומר את המילים.

    אני צריכה שיעשו לי refill. הרבה זמן שאני ריקה. אני לא יודעת אם לקחת ממני משהו או שפשוט החרבת בתוכי חלקים וככה נפער בי תהום. לא הרגשתי באותו הזמן שאת מגניבה חתיכות ממני. באותה תקופה, קראתי לזה "התמסרות", להיות שלך. אפילו שאני אדם בפני עצמי, לא היה לי אכפת להיות משהו שהוא שלך. פתאום זה קשה עכשיו. כי זה שאת כבר לא כאן לא אומר שאני לא שלך. בתודעה. כבר התמסרתי. איך פתאום אני אגיד לעצמי "קבלי ביטול". איך אני מחזירה את מה ששלי? אני בכלל לא חשבתי שאני יכולה לאהוב לפני שגזלת ממני הכל.
  10. המקום לומר את המילים.

    מרוב שמשתולל לי המוח, כואב לי כל הגוף. אני רק רוצה שזה יגמר.
  11. המקום לומר את המילים.

    כשאת אומרת "קשה לי" ואומרים לך שאת חייבת להיות חזקה. אני אפילו לא יודעת מה לומר על זה. להיות חזקה? אם קשה לי זה לא אומר שזה על קצה גבול היכולת שלי? מאיפה לעזאזל אני אמורה לשאוב כוחות? ולמה בכלל אני צריכה להיות חזקה? שיתנו לי להתפרק בשקט. "אבל אני רוצה שתהי חזקה" "אבל מה אם אני לא יכולה?" ואיך שהוא זה הפך לוויכוח. אנשים כאלה צרים. לא מבינים קושי, בעיות. אני לא מבינה איך אפשר לחיות פה.
  12. המקום לומר את המילים.

    הכל נעשה כזה כאוטי. העננים נראים כמו גיהינום והקרקע נשמטת. כל אחד חושב שהוא יודע מה זה לכאוב.
  13. רצון לדייט איכותי

    כמו שהחברה שלנו רחוקה מפשטות. מאיזו אמת בלתי מתאמצת... זה כמובן משליך על עניינים זוגיים, רגשיים, רומנטיים.. באופן כללי, הקהילה מאוד שיפוטית. לא מצליחה לקבל או להבין. אמורה להיות איזו הבנה וקבלה בגלל המכנה המשותף שאמור להפוך אותנו לקהילה, אבל העניין רחוק שנות אור מהמציאות. מצטערת שזה ככה. אני לא חושבת שהקהילה רואה את עצמה. היא נורא אטומה. יכול להיות שהקהילה הלסבית מנסה לחקות את הסטריאוטיפ ההומואי. שדברים קורים מהר ונעלמים מהר. שהכל שיטחי ומיני... אולי כי הומואים הם חמודים ומלאי עניין, ולסביות הן ממורמרות ומשעממות? אין לי משהו מעודד לומר. אני אישית מאבדת אמון בקהילה הזאת על בסיס קבוע. אומרים שיש כמה בנות שהן שונות, שהן לא כמו כולן. לא יודעת. מי יודע. זה מתחיל להשמע כמו קלישאה.
  14. המקום לומר את המילים.

    I know that I control my thoughts and I should stop reminiscing
  15. המקום לומר את המילים.

    שבוע הבא אני חייבת. די, היקום חייב לעזור לי לסדר את העניינים שלי, הוא לא יכול לחבל לי כל הזמן עם צירופי מקרים כאלה. אני לא יכולה לפחד כל הזמן מכישלון ובדרך לירות לעצמי בהצלחה. מה זה כל הפרדוקסים האלה? אי אפשר לחיות בשקט.