Adidas זה החיים

משתמש/ת רשום/ה
  • מספר הודעות

    4,949
  • הצטרפות

  • ביקור אחרון

1 עוקב

אודות Adidas זה החיים

  • דרגה
    חבר/ת פורום ותיק/ה ומוביל/ה

Profile Information

  • פנו אלי ב לשון נקבה
  • מזל שור

מבקרים אחרונים

43,237 צפיות בפרופיל
  1. המקום לומר את המילים.

    ואז הסברתי לה מה הרגשתי והיא צחקה. היא אמרה שאני צריכה ללמוד תאטרון כי אני מאוד תאטרלית. ותוך כדי הצחוק הזה היא אומרת לי שיכול להיות לי עתיד מטורף. אז שאלתי "רגע. אבל מה לגבי מה שאמרתי? היית מרוכזת בכלל?" כבר אין לי כוח.
  2. המקום לומר את המילים.

    "גם ככה עוד שבוע אני לא אראה אותך יותר"
  3. המקום לומר את המילים.

    אני מבולבלת. יותר מהרגיל זאת אומרת... לא מבינה למה פעם בכמה חודשים התת מודע שלי מזכיר לי שאת קיימת.. החלומות האלה.. בשביל מה הם טובים? בשביל שאתעורר ואגיד "הלוואי" על חלום רטוב שנמצאת בו מישהי ש(כבר) לא אוהבת אותי? אני מרגישה ממש בסדר עם זה, שלא תאהב אותי. אני גם ככה לא עושה לה טוב. אז בסדר. שיהיה. אבל למה המוח שלי גורם לחלומות האלה להרגיש כאלה מציאותיים? קראתי שבכל חלום יש מסרים שהמוח שותל, כדי להראות לך שזה לא אמיתי, בעיקר כדי לעזור לך בסיוטים.. אבל לא היה שם שום דבר שהוא לא הגיוני.. הדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו אם גם לה מופיעים חלומות כאלה מידי פעם. משום מה נדמה לי שלא.
  4. המקום לומר את המילים.

    רע לי עם המחשבה שאני בחורה עצלנית, שיש לי קוצים בתחת, שאני לא ממוקדת. פעם השנאה העצמית הייצה מניעה אותי להישגים, היום אני כבר כמעט ולא שונאת את עצמי, אבל מרגישה שאני הופכת לכלומניקית. אני כבר לא מצליחה לדחוק את עצמי לקצה. פחות כואב לי ככה, אבל אני גם פחות מרוצה. אני במרחק 80 יום מה360 ואני מאמינה במספרים בסופו של דבר. הלוואי שמשהו קיצוני (וטוב) יקרה. ביום ה360 משהו חייב לקרות. אני פשוט יודעת.
  5. המקום לומר את המילים.

    איך הרסתי כמעט כל דבר שהיה לי בחיים? פשוט החרבתי במו ידיי את עצמי. ולא מתוך מקום הרסני, זה מה שהורג אותי. אני נשבעת שניסיתי לסדר דברים, לתקן, רציתי לטפל בכל מה שהיה נראה לי עקום בעין. פשוט הכל נשמט לי מהידיים. ואני מתחילה להרגיש רע על זה בשביל הסביבה שלי שסובלת כתוצאה מכך. הלוואי שכולם ידעו שזה בכלל לא בכוונה.
  6. המקום לומר את המילים.

    אני יודעת שקיימות נורמות, גם אם אני לא אוהבת אותן. אני מבינה שהן קיימות וכנראה נצחיות. אני גם מבינה שיש אנשים שלא כל נורמה בדיוק מתאימה להם. יש אנשים שנדמה לי שהם הצליחו לנתב את האישיו שלהם עם נורמה חברתית מסוימת, למשהו באמת גדול. אפשר להסתכל על הרבה זמרים ויוצרים, שמה לעשות, אבל לא היה בזין שלהם לשבת וללמוד או ללכת לעבוד. והם עשו בסופו של דבר משהו שהוא גדול בהרבה מנורמה פתטית. לאף אחד בעצם לא אכפת שהם לא עובדים 5 ימים בשבוע מ8 עד 17, ושהם לא סיימו קולג׳, או שמלכתחילה הם לא הלכו לקולג׳. ואני תוהה האם גם אני אצליח. אז לי יש זין לשבת ללמוד, ויש לי זין לעבוד. אבל יש לי בעיה עם נורמה שונה. אני באמת חושבת שיש לי בעיה עם אהבה. שפשוט אהבה זה לא בשבילי. לא מתאים לי. לא ילך. אין לי זין גם. יש לי בכלל לאן לנתב את המגבלה שלי? יש לאן למנף? אני יודעת שזה משהו שאני אמורה לעבוד עליו. אבל מה אם זה באמת לא בשבילי? אולי עוד יצא ממני משהו גדול דווקא כי אני לא מבינה את המושג "אהבה".
  7. המקום לומר את המילים.

    איכשהו אני כל הזמן מוצאת את עצמי מתחננת (אל עצמי) "בבקשה תפסיקי לעשות לעצמך בושות". לפעמים אני שומעת אלבומים שלמים של סיה. סתם כשאני נהפכת אמוציונלית ואני מנסה להפסיק לחשוב. לפני כמה ימים הרגשתי שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב (עליך), נשארתי ערה עד 2 וצבעתי בחוברת צביעה (של מבוגרים) ולא היו לי כוחות לחפש צבעים או טושים, ורק טוש אחד היה נראה לי נגיש מכולם, כחול, ואת יודעת למה כחול זה את. ואומרים שכחול זה מרגיע, וכנראה שהייתי צריכה הרבה כחול מול הפרצוף שלי באותו לילה. זה עזר, ומה שצבעתי לא יפה, בכל זאת, הכל בכחול. ועוד בגוון אחד. ניסיתי לתכנן איפה ישארו חלקים ריקים, כלומר לבנים. לא הגיוני הרי להשתדל לא לצאת מהקווים ולצבוע הכל באותו טוש, נכון? אחרת למה לא לקשקש על הכל? אני מרגישה עכשיו צורך להמשיך את חוברת הצביעה. גם כן, בכחול. באותו טוש. אני רוצה להרגיש צורך לחפש עוד צבעים. אבל בסדר, פיקאסו בעצמו ידוע כאחד שנתקע בתקופות כחולות. הלוואי שדי.
  8. המקום לומר את המילים.

    ראיתי חתול מתוק יושב על המדרכה - ממש בסמיכות לתחנת האוטובוס. הוא הסתכל על אנשים עולים ויורדים, כמעט בלי למצמץ. פשוט ישב שם, ליקק את השפם מידי פעם מרוב שעמום, והיה מרוחק ואדיש. חשבתי אפילו ללטף אותו. אבל בשביל מה? הוא היה היצור הכי אפתי שקיים. כאילו שליטוף ישמח אותו... אני מאמינה לפעמים שדברים קורים מסיבה מסוימת, שיש כל מיני משמעויות לתרחישים. ואני חושבת שיש סיבה שראיתי את החתול הזה. המפגש הזה כנראה הראה לי איך אני נראית מהצד. אני בטוחה שבסהכ אני חמודה לא פחות מהחתול. חמודה ולא נגישה.
  9. המקום לומר את המילים.

    אולי דווקא בגלל שקשה להכנס לי ללב, קשה גם לצאת ממנו? חשבתי שמהרגע שאלך, הכל ישכח ממני. אני באמת חשבתי שאני בשליטה, שאם ככה החלטתי - אני יודעת מה אני עושה. טוב תמיד הייתי טיפוס הרסני...
  10. המקום לומר את המילים.

    מי שלא יודע לאהוב, שלא יאמר שהוא רוצה אהבה.
  11. המקום לומר את המילים.

    על מי אני עובדת... אני נשארת תקועה עם ההתקשרות הנמנעת שלי.. כשהייתי בת 17 בערך, היה לי בעבודה בחור רוסי שהיה שוטף כלים. הוא בקושי ידע עברית, תמיד היה שובר שיניים כשהיה מנסה לנהל איתי שיחה. הוא אמר לי פעם שהוא קורא בכף היד, כלומר לקח לי את כף היד והצביע עליה ואמר שהוא יודע. בכל אופן, הוא אמר שהוא לא יודע איך זה הגיוני, כי אני בחורה צעירה, אבל שיש לי חור בלב. הסתכלתי עליו ולא הייתי בטוחה על מה הוא מדבר. אבל בדיעבד אני מבינה. משהו תמיד היה פעור שם, ולא בגלל שברון לב כזה או אחר, אלא כי העולם כולו תמיד יראה לי כמו הסכנה הכי גדולה. כמו המקום הכי פחות בטוח שיש. ומה לעשות שלכאן נולדתי בעצם? ולתת אמון בסביבה, זו משימה כזו קשה. לחשוף טפח ממני זה קשה. לא יודעת עד כמה טוב לי ככה. אבל לפחות אני מרגישה בטוחה.
  12. המקום לומר את המילים.

    הייתה איתי בבית הספר איזו בחורה אחת שקראו לה טלי. למדנו אנגלית ביחד. והיא הייתה מוזרה. כלומר, כולם חשבו שהיא מוזרה, אבל אני לא. אני דווקא זוכרת שהיינו מיודדות. הייתי שומעת עליה שמועות כל הזמן. שהיא אוהבת למצוץ ושהיא זונה ושהיא בי. התעניינתי בעיקר בזה שהיא בי. היא תמיד הייתה מסתכלת עלי מוזר כשישבנו יחד. זה תמיד היה מביך אותי. אני זוכרת שהיא עישנה, והיא התעקשה שהיא לא מאלה שלא לוקחים לריאות - "אני לא רוצה לקבל סרטן הפה, עדיף סרטן בריאות" אני חושבת שהסיגריות לא עשו לה טוב. היא תמיד הייתה יורקת ליחה מגעילה אחרי סיגריה. והנה טלי יושבת לידי בתחנת האוטובוס, והיא לא זוכרת אותי כמו שאני זוכרת אותה. אני חושבת שהיא לא זוכרת אותי בכלל. אני מקסימום מוכרת לה והיא לא יודעת מאיפה.
  13. המקום לומר את המילים.

    ברגע שהן חוזרות לחבר שלהן, הן זורקות אותך לעזאזל. נו מה אני אגיד.. אני אפילו לא מופתעת.
  14. המקום לומר את המילים.

    חשבתי לשלוח הודעה. אבל דוגרי (מלבד משחקי אגו ופסיביות שלמדתי מהמין הנשי) אני ממש מפחדת שהשתנת. יהיה יותר גרוע לחזור לדבר ולהבין שאת לא אותה אחת, מאשר שבכלל לא תעני לי להודעה. אם יש ספק אין ספק?