• הכרזות מערכת

    • idoc

      תקלה בנוטיפיקציות ובהודעות - בטיפול   17/02/17

      היי כולם/ן! אני מתנצל על הבאגים שאתם כנראה חווים בימים האחרונים, היתה תקלה בכל האתר מה שגרם גם לפורומים לא לעבוד - ועדיין קיימת תקלה בקריאת ההודעות וההתראות. אני מבטיח לכם שזה בטיפול מול מערכת הפורומים, הם פשוט בחו"ל ולוקח להם זמן לענות ולטפל בזה...  מתנצל על חוסר הנוחות הזמנית!

תומס T

משתמש/ת רשום/ה
  • מספר הודעות

    870
  • הצטרפות

  • ביקור אחרון

אודות תומס T

  • דרגה
    חבר/ת פורום פעיל/ה מאוד
  • יום הולדת 13/04/95

Contact Methods

  • MSN תבקשו בפרטי ואתן

Profile Information

  • תחביבים אני מאוד אבל מאוד אוהב לקרא ספרים. לא עובר לי יום ללא קריאת ספר (ספרי לימוד בביה"ס לא נחשב XD)
    אני לא רק אוהב לקרא אותם, אלא גם לכתוב אותם. עד היום יצא לי לכתוב כ-4 סיפורים. כולם סיפורי מתח מגוף ראשון.
    אני מאוד אוהב סרטי אימה. בעקר סרטים פסיכולוגיים וסלאשרים. ללא יותר מידי גועל ועירום.
    סרטי האימה האהובים עליי הם:"צעקה"(שימו לב: זה ללא ה' הידיעה) "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", "אגדה עירונית", "סיוט ברחום אלם" (הישן והטוב. לא החדש והרע) ועוד הרבה.
    סדרת הטלוויזיה האהובה עליי היא "משפחת סימפסון".
    ואני גם מאוד אוהב בעלי חיים. יש לי כלבת לברדור כבר שמונה שנים ואני מאוד אוהב אותה :)
  • פנו אלי ב לשון זכר
  • מזל טלה

מבקרים אחרונים

50,496 צפיות בפרופיל
  1. ראיתי ליצן

    אצלי בשכונה

    אני מפחד

  2. פיירי טייל פעם - סדרת הרפתקאות מצחיקה ומעולה עם הרבה מודעות עצמית

    פיירי טייל היום - מחשופים ושדיים ענקיים בכל מקום בתוספת קוביות

    איך אנימה מעולה הדרדרה בצורה משמעותית

    ובגלל מה?

    בגלל תרבות האצ'י

  3. מנהגים שאני שונא בדם: לדפוק בדלת ולפתוח מיד לאחר מכן. בלי לחכות לתשובה האם בכלל אפשרי להכנס

    כאילו מה הפואנטה בלפדוק בדלת אם אתם גם ככה נכנסים בלי לברר האם אפשרי להכנס?

    זה כאילו הם עושים טובה שהם משחקים את עצמם מנומסים למרות שזה לא נימוס בכלל

  4. הטרנד הקריפי של הליצנים הגיע לראשון לציון

    הולי ש*ט

  5. נו באמת

    פתאום כל הדורקים והחנונים מהתיכון הופכים לבחורים חתיכים

    ורק אני נשארתי דורק

    זה מעצבן

    הלוואי שישמינו

  6. יום כיפור נגמר

    יאללה אפשר לחזור להתנהג כמו חלאות

  7. אני

    שונא

    את

    חודש

    ספטמבר

    כאילו כל שנה ספטמבר זה החודש שאני מרגיש בו הכי אומלל, דכאוני ואובד עצות

  8. אני מרגיש שאני הולך להישבר

  9. צוות רוקט צריכים לקבל סדרה משלהם

  10. אירוניה

    אני בשלב כזה בחיי שאני כבר שלם עם עצמי ועם ההחלטות שלי לגבי נטייתי המינית ואני שמח וגאה בבחירה שלי. ובכל זאת אני מרגיש שאיני מסוגל לצאת מהארון

  11. מטרידה אותי המחשבה הזו שהיום כל אחד שאינו תומך בליכוד ישר מתוייג כשמאלני וישר זה "לגיטימי" לדבר אליו בשפה איומה וגסה

    כל הכבוד מדינת ישראל

    מדינה של עם שנרדף ונהרג מרשה לעצמו להתייחס בצורה כזו אל השונה

    צביעות במיטבה

    העיקר שעוד מעט יום כיפור וכולם יכולים לשים כיפות/חצאיות, לצום ולהתחזות לאדם טוב. העיקר שאחרי שיום כיפור ייגמר כולם יחזרו להתנהג כמו חלאות

    תכלס, יחסית למדינה של עם רדוף שספג הרבה שנאה, אנחנו מלאים בהרבה שנאה פנימית. כולם נגד כולם, כולם שונאים את כולם. זה נעשה מגעיל. אין פלא שקל מאוד להסית נגדנו כאשר אנחנו מוסתים בינינו ובין עצמנו.

    אין פלא שגרין דיי לא רוצים להופיע במדינה שמורכבת מפוליטיקה רעילה (אה-פוליטיות זה משהו)

  12. וידוי: מעולם לא סבלתי ארתור

    סדרה מעצבנת

    ומשום מה בכול זאת ראיתי אותה...

    1. BlueMushroom

      BlueMushroom

      אני ממש אהבתי (ואוהב) ארתור.
      ארתור תמיד זאת סידרה ממש חינוכית,
      ולהיות חנוכי זה טוב ;-;

    2. BlueMushroom
    3. תומס T

      תומס T

      אולי נכון

      אבל מה שכן, אני אף פעם לא סבלתי את גילי

      כשתגדל תהיה כמו לורי פורמן

  13. אני מגדיר את עצמי כאדם פסימי

    אבל מדי פעם יש לי הבלחות אופטימיות

    ובסופו של דבר תמיד אני מקבל סטירת לכי בגלל זה

    אני חייב להיות פסימי מאה אחוז ולא שמונים אחוז

  14. הקיץ עוד מעט נגמר. באסה

    שונא חורף

  15. השם שלה הוא צ'לסי. והיא לברדורית לבנה. יש לה אוזניים רכות, אף רטוב ולשון חמימה. היא הכלבה יפה אבל יותר מכול היה לה לב טוב. בחופשת הקיץ בין כיתה ג' ל-ד' אני ואימא שלי החלטנו לאמץ כלב. אימא שלי תמיד רצתה כילדה אבל ההורים לא הרשו. נסענו למכר של חברה של אימא שלי שלכלבה שלו נולדו כמה גורים אז הגענו וראינו את שלושת הגורות שנשארו. אחת מהן הייתה בהירה יותר והיא ישר רצה אלינו. זו הייתה אהבה ממבט ראשון והחלטנו שאת זאת אנחנו לוקחים. אחרי דיון של שעה וחצי בנוגע לשמות בסופו של דבר בחרנו בשם צ'לסי. צ'לסי הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לי אי פעם. באותה התקופה האיומה של בית הספר היסודי עברתי חרם של חמש שנים. חברים בכלל לא היו לי. כאשר צ'לסי נכנסה לחיי סוף סוף זכיתי לאהבה וחברות ללא תנאי ממנה. אני למדתי להיות יותר בוגר, יותר אחראי ויותר עצמאי. באותה התקופה ההורים שלי רבו המון (למרבה הצער הם נשארו שנים יחד למרות שהזוגיות שלהם ממתה ממזמן) ואחים לא היו לי (עכשיו יש לי שני אחים מנישואיו השניים של אבי) וצ'לסי הייתה היחידה שהייתה שם עבורי. תמיד באה והתקרבה איתי, שמה את הראש שלה על הרגליים שלי וחיכתה לליטוף. כאשר הייתי עצוב (ובתקופת היסודי והחטיבה עצב היה ברירת המחדל שלי) צ'לסי תמיד באה לנחם אותי עם הליקוקים החמים והאוהבים שלה. בכל פעם שחזרתי הביתה מבית הספר היא הייתה הראשונה שבאושר רצה וקפצה עליי, בכל פעם שבאתי הביתה מהצבא (שזה כול יום... ג'ובניק אחרי הכול XD) היא קיבלה את פניי בבית. אני ואימא שלי היינו הבעלים המושלמים. טיפלנו בה במסירות רבה, נתנו לה כל מה שהיא צריכה, החל מאוכל ועד למשחקים. אני והיא (בעזרתה של סבתאשלי) גידלנו כלבה לתפארת. כלבה חכמה, טובה, יפה ומושלמת. הכול היה מושלם, הכול היה כיף. עד אמצע חודש יולי האחרון. לברדורים בממוצע חיים עד גיל 10 אבל צ'לסי היא גיבורה. חיה הרבה מעבר. עד גיל 14. וגם כאשר נחשבה ככלבה זקנה עדיין הייתה מאוד בריאה ושמרה את שמחת החיים שלה והמשיכה לתת לנו אהבה ואושר. אבל באמצע חודש יולי היא התחילה לפתח רתיעה ממדרגות. בהתחלה הוטרינרית אמרה שזו בעיה התנהגותית עקב סוג של טראומת עבר וזה נשמע לי הגיוני בגלל שכאשר הייתה גורה נסתה לעלות במדרגות ונפל לה משהו על הרגל ומאז היא לא עלתה במדרגות במשך כמה שנים. אבל המצב רק הלך והחמיר והוטרינרית אמרה שמדובר בדלקת פרקים. קיבלנו לתת לה כדור. אבל המצב רק הלך והחמיר לאט לאט והתחיל בה קושי ללכת. הלכנו לוטרינר האישי שלה (הוטרינרית שהזכרתי מקודם היא עובדת במרפאה שלו אבל הוטרינר השני הוא הוטרינר האישי שלה) והוא אמר שלא מדובר בדלקת פרקים אלא בפריצת דיסק. נתן לנו מרשם של סטרואידים ותרופה נוספת בתקווה שזה יעזור. וזה עזר. צ'לסי חזרה לעצמה אבל האושר היה זמני כי כעבור חמישה ימים המצב שלה הדרדר והפך לגורע יותר מקודם. היא התחילה לעשות צרכים בבית, התאבון (שבואו נודה היה לה תאבון ענקי) פשוט נעלם לו והיא נראתה נורא. עשינו את הכול, באמת שעשינו את הכול כדי לשפר את המצב. אבל בשלב הזה ידעתי שהכלבה המסכנה מאוד סובלת ומאוד כואב לה. אז ביום שישי ה-25 באוגוסט, הגיע זמנה של צ'לסי להמשיך הלאה ובלית ברירה נאלצנו להרדים אותה. זה היה כואב. מעולם לא בכיתי ככה. ראיתי את הכלבה שלי, הכלבה שגידלתי מאז שהייתה בת חודש, הכלבה שנתתי לה את כל האהבה שבעולם, ראיתי אותה הולכת ונעלמת. הכלבה מלאת החיים שלי הפכה לשבר כלי. לא יכלה לעשות צרכים כמו שצריך, לא יכלה לאכול ואפילו לעמוד בקושי הצליחה. היא סבלה. ההחלטה להרדים אותה הייתה קשה אבל זה הדבר הנכון לעשות.כלבה כל כך טובה ומקסימה לא מגיע לה שתחיה בצורת חיים גרועה ממנה אין שיפור. ובלי להשוויץ, העובדה שהיא הצליחה לחיות עד גיל 14 ועדיין להיות בריאה (חוץ מהתקופה האחרונה) בעוד כלבים בני גזעה מתים כבר בגיל 10, עובדה זו מוכיחה שאני, אימא שלי וסבתא שלי (ואבא שלי לפני שהורי התגרשו) היינו בעלים מעולים ואני בטוח שצ'לסי שמחה שיצא לה להיות חלק ממשפחה אוהבת ותומכת שנתנה לה את כל מה שהיא צריכה. אבל עכשיו הבית מרגיש מאוד שקט, מאוד משעמם, מאוד מוזר וריק. אני מרגיש ריק. צ'לסי, שהייתה הדבר הכי יקר לי במשך רוב חיי, פשוט לא כאן. אני מרגיש ריקנות ועצב. אני לא יודע איך להמשיך מכאן ואיך להתמודד עם העובדה שהכלבה היפה שלי כבר לא כאן. מה אעשה בלי כל השטיקים שלה? כמו להפריע לי כאשר אני בשירותים, לעשות פרצוף חמוד כדי לקבל שאריות מארוחת הצהריים קצת יותר מוקדם או אפילו כל החתולים שהיא חשבה שהיאמאיימת עליהם כאשר הוצאתי אותה לסיבובים (ותאמינו לי חתולים הם אוייבי הנפש שלה). ועכשיו הכול נגמר. צ'לסי לא כאן ואיבדתי את החברה הכי טובה שלי. איך אני מתגבר על הכול? איך אני מצליח להתמודד עם האובדן? אני יודע שלעולם לא אפסיק להתגעגע אליה אבל האם אוכל מתישהו להשלים עם המצב ולחזור לחייך? אני יודע שאני חייב, זה מה שצ'לסי הייתה רוצה, אבל אני לא יודע איך אוכל להתמודד עם זה. אני מרגיש כל כך ריק וחסר משמעות עכשיו מה אני עושה?